ע"א 3794/18 חיים טולדנו נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

1.

בפניי שתי בקשות למתן צו מניעה זמני, להורות לבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) להימנע מסגירת חשבונות הבנק או מנקיטת כל פעולה שיש בה לשנות את מצב התנהלות החשבונות של חיים טולדנו (להלן: המבקש) וטויגה און-ליין בע"מ (להלן: המבקשת ), וזאת עד להכרעה בערעורי המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ל' ביבי ) בה"פ 12925-05-17 ובה"פ

16950-05-17, מיום 7.3.2018.

שתי הבקשות תידונה במאוחד, מאחר ששתיהן עוסקות באותו עניין.

תמצית הרקע העובדתי

2.

המבקשת – המערערת בע"א 3800/18 – חברה פרטית שהתאגדה בישראל ביום 12.8.2009, ועוסקת בתחום המסחר במכשירים פיננסיים.

המבקש – המערער בע"א 3794/18 – איש עסקים ישראלי, המחזיק, בין היתר, במניות חברת האם של המבקשת, חברת פאראגון אִי-אקס, בין במישרין ובין בעקיפין. בנוסף, משמש המבקש כאחד הדירקטורים במבקשת. יצוין כי למבקשת שתי חברות "אחיות", אשר גם בהן מועסק המבקש או משמש כדירקטור, ואף מניותיהן מוחזקות על ידי חברת פאראגון אִי-אקס.

3.

ביום 7.6.2016 פתחה המבקשת, באמצעות נציגהּ, חשבון בסניף

הבנק ברמת גן. המבקש נרשם כמורשה חתימה מטעם המבקשת.

ביום 25.7.2016 פתח המבקש חשבון אישי בסניף הבנק ברמת גן.

4.

ביום 25.4.2017 מסר הבנק למבקשת הודעה לפיה הוא אינו מעוניין עוד להמשיך לנהל את חשבונהּ, הן בשל אופי הפעילות בחשבון הן נוכח יחסי אי-האמון שנוצרו בינו לבין המבקש, שהינו, כאמור, בעל מניות במבקשת ומורשה החתימה מטעמה. משכך, הודיע הבנק כי בכוונתו להפסיק את הפעילות בחשבון בתוך 30 יום ממועד ההודעה.

למחרת היום, נמסרה הודעה דומה גם למבקש, בה צויין , בין היתר, כי הבנק אינו מעוניין להמשיך לנהל את חשבונו בשל יחסי אי-האמון שנוצרו בין הצדדים, ונוכח "ניסיון העבר" בפעילות המבקש למול הבנק (שתי הודעות אלה יכונו להלן: הודעות הסגירה ).

ההליכים בפני בית משפט קמא

5.

המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענות בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתן התבקש בית המשפט ליתן צו הצהרתי הקובע כי הודעות הסגירה אינן סבירות וניתנו שלא כדין, וכן ליתן

צו המונע מהבנק לסגור את חשבונותיהם או להטיל עליהם מגבלות, ללא מתן פירוט עובדתי ומשפטי.

6.

ביום 14.5.2017 נתן בית משפט קמא תוקף להסכמת הצדדים, ולפיה ניתנו צווי מניעה זמניים להימנע מסגירת חשבונות המבקשים ולאפשר בהם פעילות מוגבלת בלבד, וזאת עד להכרעה בהליך שבפניו.

7.

בית משפט קמא דחה את התובענות בפסק דינו מיום 7.3.2018, תוך שקבע כי התנהלותו של הבנק היתה סבירה ומוצדקת.

בית משפט קמא ציין בין היתר את העובדה שהמבקשת, כמו גם לקוחותיה המרכזיים, הן חברות זרות שהתאגדו במדינות המוכרות כמקלטי מס; את אופן העברת הכספים למבקשת מלקוחותיה; את מעצרו של המבקש בחשד לעבירות הלבנת הון; ואת אי-המצאת מסמכים מתאימים על ידי המבקשים, במענה לבקשות המשיב, אשר בכוחן ללמד כי המבקשת פועלת כדין, בפרט בכל הנוגע לתשלומי מיסים בהם חויבה.

נוסף על כך, קבע בית משפט קמא כי נוצרו "בקיעים באמון" בין הבנק למבקשת, לאחר שהתברר כי חלק מההצהרות שניתנו בעת פתיחת חשבונה אינן נכונות. כן נקבע כי נוצר גם משבר אמון בין הבנק למבקש, בפרט לאחר מעצרו בחודש ספטמבר 2016 בחשד להעלמת הכנסות מרשות המיסים.

משכך, קבע בית משפט קמא כי ההחלטה בדבר סגירת חשבונות הבנק של המבקשים מהווה "סירוב סביר למתן שירות", בהתאם להוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, ונוהל 411 של המפקח על הבנקים בעניין הלבנת הון, ולא נפל בה פגם.

8.

באשר לטענות בדבר אי-מתן הזדמנות למבקשים להתמודד עם חשדות הבנק ביחס לפעילות בחשבונותיהם, ציין בית משפט קמא כי למבקשת ניתנו הזדמנויות רבות להמצאת המסמכים שנדרשו על ידי הבנק לשם הפגת חששותיו, אולם זו כשלה בהבאתם. משכך, ונוכח משבר האמון שהוזכר לעיל, נקבע כי הבנק פעל כדין בעת שמסר את הודעות הסגירה למבקשים.

9.

בית משפט קמא ציין אמנם, כי הודעות הסגירה לא פירטו באופן מספק את הנימוקים שהובילו להחלטה, אולם ציין כי למבקשים הובהרו מספר פעמים הסיבות בגינן נסגרו חשבונות הבנק טרם משלוח הודעות הסגירה. לפיכך נקבע כי התקיימה חובת הפירוט המוטלת על הבנק עובר למשלוח הודעות סגירת חשבון ללקוחותיו, בהתאם לסעיף 20 להוראת ניהול בנקאי תקין מספר 432.

10.

נוכח כל האמור, דחה בית משפט קמא את התובענות, וחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, בהוצאות הבנק בסך של 50,000 ש"ח.

11.

יצוין כי בית משפט קמא נעתר לבקשות המבקשים, והאריך את תוקף צווי המניעה הזמניים עד למתן החלטה בבקשות שלפניי.

טענות הצדדים בבקשות לעיכוב ביצוע

12.

לטענת המבקשים, עניינם מצדיק מתן צו מניעה זמני, הן בשל מאזן הנוחות הן בשל סיכויי הערעורים להתקבל.

13.

המבקשים טוענים כי סגירת חשבונותיהם אצל הבנק עלולה "להכתים את שמם" ולגרום להם נזקים כספיים משמעותיים בלתי הפיכים, מאחר שחשבונות אלו משמשים לפעילותם הכלכלית השוטפת. לשיטתם, סגירת חשבונות הבנק כעת תאיין למעשה את הדיון בערעור, שכן הנזקים שייגרמו להם יהיו בלתי הפיכים.

בהקשר זה, טוען המבקש כי חשבונותיו בבנקים אחרים אינם מתאימים לניהול פעילות פרטית כלכלית מעין זו המתנהלת בחשבון מושא הערעור. המבקשת טוענת, כי היא מעסיקה כ-100 עובדים, ויכולתה להמשיך להעסיקם תלויה במידה רבה בהותרת החשבון המנוהל אצל הבנק על כנו.

עוד נטען, כי למשיב לא ייגרם כל נזק מהמשך ניהול החשבונות, על פי המתכונת שהוסכמה בין הצדדים בצו המניעה הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא.

14.

אשר לסיכויי הערעור, נטען על ידי המבקשים כי "לא ניתן לשלול את סיכויי הערעור", הנסוב על בחינת ה"משמעות המשפטית" שיש לייחס להתנהלות הבנק בעניינו של המבקש, בין היתר באשר לנוסח הודעת הסגירה, ואי-ההבחנה בין פעילות המבקש לבין פעילותה של המבקשת בחשבונותיהם. כן נטען כי קביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא שגויות, בפרט בכל הנוגע לאימוץ עקרונות מתחום הלבנת ההון, שאינם רלוונטיים בענייננו, לשיטת המבקש.

15.

הבנק מתנגד לשתי הבקשות.

באשר לשיקולי מאזן הנוחות, נטען כי המבקש מנהל לפחות ארבעה חשבונות פרטיים בבנקים נוספים, בישראל ומחוצה לה, ואף למבקשת לפחות חשבון נוסף בבנק אחר. הבנק אף מציין כי במסגרת הליך משפטי אחר, הוּצא צו מניעה זמני האוסר את סגירת חשבונות המבקש בבנק אחר, והדבר מלמד כי לזכות המבקש עומד לפחות חשבון בנק ישראלי אחד פעיל.

לטענת הבנק, בעוד שהמשך הפעילות בחשבונות חושף אותו לסנקציות מנהליות ופליליות, ועלול להיגרם לו נזק מוניטין רב, למבקשים לא ייגרם כל נזק ממשי מסגירת חשבונותיהם, בשל קיומם של חשבונות בנק אחרים אותם הם מנהלים.

עוד נטען כי סיכויי ערעורם של המבקשים "קלושים ביותר", מאחר ומרבית טענותיהם מופנות נגד קביעות וממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, חרף ניסיונם להציג את הערעור כעוסק בשאלות משפטיות.

16.

לחלופין, מבקש הבנק כי ככל שיוחלט על המשך מתן תוקף לצווי המניעה הזמניים, יוגדל סכום הערובה שתופקד על ידי המבקשים לסך של 200,000 ש"ח, לכל אחד מהם.

17.

המבקשים הגישו, לאחר קבלת רשות מבית המשפט, תשובה לתגובת המשיב, ובה חזרו על עיקרי טיעוניהם, ובכלל זה, ציינו כי הנזקים להם טען הבנק הינם "ספקולטיביים ואינם נוגעים למקרה שלפנינו", כלשונם. בהקשר זה, צוין כי הטלת המגבלות על חשבונות הבנק של המבקשים בהליך בפני בית משפט קמא נעשתה בהסכמת שני הצדדים, וכי נציג הבנק הודה בפני בית משפט קמא כי לא ייגרם לבנק כל נזק מהמשך ניהול חשבונות הבנק של המבקשים.

דיון והכרעה

18.

לאחר שעיינתי בבקשות, בנספחיהן, בתגובות הבנק ובתשובות המבקשים לתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

19.

הלכה ידועה היא כי אין בהגשת ערעור לכשעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין נשוא הערעור, זאת על מנת לאפשר לזוכה ליהנות מפירות זכייתו (ראו בהקשר דומה לענייננו: ע"א 3497/13 אימפריה יאסין להשקעות ומימון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ

(19.6.2013)).

בית משפט זה חזר וקבע כי עיכוב ביצוע פסק דין יתאפשר רק בנסיבות מיוחדות, בהן הוכיח המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לקבלת הבקשה, במובן זה שעלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך או הכבדה משמעותית בשל מימוש פסק הדין בעת הזאת; וכן כי ישנם סיכויים גבוהים לקבלת הערעור. תנאים אלה מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות", לפיה ככל שיתעצמו ההוכחות לקיומו של אחד, תידרש מידת הוכחה פחותה באשר לשני (ראו למשל ע"א 1538/18 פלוני נ' פקיד שומה אשקלון (23.4.2018)).

20.

מבלי להידרש לעומקה של שאלת סיכויי הערעור, נדמה כי אלו אינם גבוהים. פסק דינו של בית משפט קמא כולל קביעות עובדתיות נרחבות באשר לאופי פעילות המבקשים בחשבון ואי-האמון שנוצר בין המבקש לבין הבנק, אשר בהן לא תטה ערכאת הערעור להתערב.

21.

יתירה מזאת – והיא העיקר – המבקשים לא הרימו את הנטל להוכיח את הנזק שייגרם להם, לטענתם, אם תדחה הבקשה. בהקשר זה לא הוכיחו המבקשים כי חשבונות הבנק האחרים שבבעלותם, אשר אין מחלוקת על עצם קיומם, אינם יכולים לתת מענה לפעילותם הכלכלית והעסקית.

יודגש, כי המבקשים החזיקו בחשבונות הבנק במשך מספר חודשים בלבד, ובמהלך תקופה זו דרש הבנק מספר פעמים הבהרות באשר לאופי הפעילות בחשבון.

22.

לא נעלמה מעיני העובדה כי דחיית הבקשה למתן סעד זמני עלולה לאיין במידת מה את תועלת המבקשים מדיון בערעור לגופו. אולם במידה שיתקבל הערעור בסופו של דבר, יוכלו המבקשים לשוב ולפתוח את חשבונותיהם אצל המשיב, ככל שיחפצו בכך וככל שיעמדו בתנאים המנויים בחקיקה ובכללי המפקח על הבנקים.

23.

נוכח כל האמור, לא מצאתי כי נתקיימו במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל, לפיו לא יעוכב פסק דינה של הערכאה הדיונית עד למתן הכרעה בערעור.

אשר על כן, הבקשות למתן סעד זמני נדחות. המבקשים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בסך 10,000 ש"ח.