ע"א 3906/04 אחים שמא שירותים בע"מ נ. עיריית תמרה

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' ברלינר ) מיום 29.3.04 אשר בו נדחתה תביעת המבקשת לסעד הצהרתי בדבר תוקפו של חוזה בינה לבין המשיבה 1.

המבקשת היא חברה הפועלת בתחום פינוי האשפה. המשיבה 1 היא עיריית טמרה והמשיב 2 הוא ראש העיר. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה המרצת פתיחה שבמסגרתה התבקש סעד של אכיפה ביחס להסכם להפעלת אתר לפינוי פסולת שנחתם, לטענת המבקשת, בינה לבין המשיבה 1. המבקשת הציגה בבית המשפט המחוזי שני חוזים שלכאורה נחתמו בינה לבין המשיבה 1 ביחס לתפעול אתר הפסולת. החוזה הראשון הוא לתקופה שמיום 15.2.03 ועד ליום 31.12.03 ואילו החוזה השני הוא לתקופה ארוכה יותר מיום 1.7.03 ועד ליום 31.12.05. המבקשת הסבירה כי החוזה הראשון נחתם לתקופת ניסיון ולנוכח שביעות הרצון מעבודתה חתמה עימה המשיבה 1 על החוזה השני. לקראת סיום תקופת החוזה הראשון, ביום 7.12.03, הודיעה המשיבה 1 למבקשת כי החוזה עימה מסתיים ביום 31.12.03 ומעבר לתאריך זה אין בכוונת העירייה להמשיך בהתקשרות עם המבקשת. המבקשת פנתה לעירייה וטענה כי על פי החוזה השני ההתקשרות ביניהן תימשך עד לסוף שנת 2005 אך העירייה עמדה על סירובה לקיים את החוזה השני, ועל רקע זה פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

בבית המשפט המחוזי טענה המבקשת כי החוזה השני שנחתם עימה הינו תקף וכן כי שיקולים זרים הנחו את פעולת המשיבים בסירובם לקיימו. לטענת המבקשת, החוזה עימה נחתם על ידי ראש העיר היוצא ומשזה הוחלף בתפקידו על ידי המשיב 2 החליט הלה שלא לקיים את החוזה ממניעים פוליטיים. המבקשת טוענת כי היא ביצעה את התחייבויותיה על פי החוזה באופן הטוב ביותר וכי הסיבה היחידה לאי קיום החוזה עימה נובעת, כאמור, משיקולים פוליטיים פסולים. מנגד, טענו המשיבות, כי החוזה השני הינו בטל מעיקרו ואין לאכפו שכן נפלו בו מספר פגמים מהותיים: ראשית, לא נערך מכרז בקשר לאספקת השירותים המוסדרת בחוזה כמתחייב מסעיף 197 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – הפקודה ). שנית, אין בנמצא החלטת מועצה המאשרת את ההתקשרות בחוזה או הקצבה מתאימה בתקציב העירייה כמתחייב מסעיף 195 לפקודה. שלישית, גזבר העירייה אינו חתום על החוזה כמתחייב מסעיף 203(א) לפקודה ורביעית, לא ניתנה חוות דעת מטעם היועץ המשפטי של העירייה ביחס לחוזה במתחייב מסעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (יעוץ משפטי), תשל"ו-1975. המשיבות טענו כי פגמים אלו יורדים לשורשו של החוזה ועל כן הוא בטל מעיקרו.

בית המשפט המחוזי דחה את המרצת הפתיחה שהגישה המבקשת. בית המשפט אימץ את טיעוני המשיבות ביחס לפגמים שנפלו בחוזה השני וקבע כי פגמים אלו הינם חמורים ביותר ושוללים את תוקפו של החוזה. בית המשפט ציין גם את העובדה כי נסיבות ההתקשרות בחוזה הינן חשודות שכן החוזה נחתם סמוך לתקופת בחירות ובגדרו ניתנה התחייבות ביחס לתקופה שלאחר הבחירות. בית המשפט המחוזי התרשם, לנוכח נסיבות ההתקשרות, ולנוכח הפגמים שנפלו בחוזה, כי ההתקשרות בחוזה השני לא נעשתה בתום לב ומשיקולים עניניים. מכל הנימוקים המפורטים לעיל דחה בית המשפט המחוזי את המרצת הפתיחה שהגישה המבקשת. לאחר מתן פסק הדין ביקשה המבקשת בבית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק הדין אך בקשתה זו נדחתה. כנגד פסק הדין הוגש ערעור מטעם המבקשת ובמסגרתו הוגשה הבקשה שבפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין, לרבות עיכוב החיוב בהוצאות בסכום של 20,000₪ + מע"מ שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקשת.

בפתח הדברים ייאמר כי ספק אם "בקשה לעיכוב ביצוע" היא הבקשה המתאימה במקרה דנן. פסק הדין שניתן הוא פסק דין הצהרתי ומלבד החיוב בהוצאות אין הוא נושא בקרבו הוראות אופרטיביות כלשהן שניתן לעכב (השוו: ע"א 9007/02 עזבון המנוחה סרוה עיסא יוסף ז"ל נ' ספורי (לא פורסם). נראה כי הבקשה במהותה היא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור בהתאם להוראות תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סעד זמני לפי תקנה 471 יינתן, בדרך כלל, כאשר יש צורך לשמור על תוקפו של סעד זמני שניתן בערכאה הראשונה במסגרת תביעה, שלאחר מכן נדחתה (ראו: ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן , פ"ד נו(2) 529, 532). כך בדרך כלל, אלא אם כן נתקיימו נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל.

במקרה דנן, מטרתה של הבקשה היא מתן צו שיורה למשיבים להימנע מלפנות את המבקשת מהאתר לפינוי פסולת שהחוזה להפעלתו הוא נשוא המחלוקת. כאמור, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כי החוזה עליו מסתמכת המבקשת הינו בטל. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור - ומבלי לנקוט עמדה בדבר סיכויי הערעור - לא שוכנעתי, כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם המקרים העשויים להצדיק מתן סעד זמני לתקופת הערעור. כמו כן, מבחינת מאזן הנוחות, לא נראה כי הנזק שעלול להיגרם למבקשת הוא בלתי הפיך ובענין זה יצוין כי, מעבר לאמירות כלליות, לא הניחה המבקשת תשתית עובדתית ראויה לתמיכה בטענתה כי מימוש פסק הדין יגרום לה נזקים "בלתי הפיכים".

בשולי הדברים יוער כי בעת כתיבת החלטה זו התקבלה תגובה מטעם המשיבות לבקשה שבפניי. מעיון בתגובה זו עולה כי בתחילתם של ההליכים בבית המשפט המחוזי, מיד לאחר הגשת המרצת הפתיחה, ביקשה המבקשת כי יינתן לה סעד זמני עד להכרעה בהמרצה. בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה והחליט שלא ליתן למבקשת סעד זמני כאמור. השתלשלות עניינים זו לא הוזכרה כלל בבקשתה הנוכחית של המבקשת ודי בכך כדי להביא לדחייתה שכן אין ספק כי מדובר בעובדה רלוונטית לבקשה אשר חובה היה על המבקשת לגלותה. כאמור, עניינה של הבקשה הוא סעד זמני לתקופת הערעור והלכה היא כי בבקשות מעין אלו מוטלת על המבקש חובת גילוי רחבה ביותר: "מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" (רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ , פ"ד מז(5) 165, 168). אי עמידה בחובת הגילוי עלולה להוות הפרה של חובת תום הלב המוטלת על כל מתדיין, ובמיוחד על מתדיין המבקש סעד במעמד צד אחד, והפרה מעין זו מהווה שיקול מרכזי בבחינת הבקשה למתן הסעד (ראו לענין זה רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ (לא פורסם), פיסקאות 11,12). בענייננו, ציינה המבקשת כי הבקשה "לעיכוב ביצוע" שהגישה לבית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק הדין נדחתה "ללא כל נימוק" אך המבקשת לא ציינה כי כבר בראשית ההליך בפני בית המשפט המחוזי נדחתה בקשתה לסעד זמני בהחלטה מנומקת וברורה. גם מטעם זה בלבד, כאשר ברור שהסעד הזמני המבוקש לא נועד לשמר מצב קיים, יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

אשר על כן, מכל הטעמים המפורטים לעיל דין הבקשה להידחות.