ע"א 4196/02 פיצוי נמרץ בע"מ נ. לשכת עורכי הדין בישראל

1.המשיבים הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים ובה עתרו לצו מניעה קבוע, למתן חשבונות ולסעד כספי נגד המבקשות ונגד אחרים. במסגרתה של התובענה ביקשו המשיבים צו מניעה זמני. בית משפט קמא נעתר באופן חלקי לבקשה לסעד זמני, ומכאן הבקשה דנא.

2.המבקשות, ולמעשה כיום המבקשת 2 בלבד (להלן - המבקשת), הינה חברה שמטרתה לסייע לניזוקים בפגיעות גוף לממש את זכויותיהם נגד מזיקים או כלפי רשויות ציבוריות שונות, כמו המוסד לביטוח לאומי. המבקשת מפרסמת את השירותים הניתנים על ידה באמצעי התקשורת השונים. המשיבה 1 הינה תאגיד סטטוטורי, המאגד את כל עורכי הדין בישראל. המשיב 2 הינו עורך דין העוסק בתחום הנזיקין. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נטען, כי בפעולותיה של המבקשת יש משום הסגת הגבול של מקצוע עריכת הדין וכי השירותים הניתנים על ידי המבקשת יוחדו בחוק לעורכי דין. על פי טענתה של המבקשת, השירותים הניתנים מהווים השלמה לעיסוקיהם של עורכי דין ואין באותם שירותים משום הסגת גבול עיסוקם של עורכי הדין. הבקשה לסעד זמני הצטמצמה לשלושה עניינים: פרסום באמצעי תקשורת אלקטרוניים, הפניית לקוחות של המבקשת לעורכי דין מסוימים ומילוים של טפסים ודרישות מן המוסד לביטוח לאומי ומקצין התגמולים.

3.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ככל שביקשה לאסור, על דרך סעד זמני, פרסום על ידי המבקשת של שירותיה באמצעי התקשורת, וכך אף לגבי מילוי טפסים של תביעות, אשר מופנים למוסד לביטוח לאומי ולקצין התגמולים. לעומת זאת, בית המשפט נעתר לבקשה באשר להפניה של לקוחות על ידי המבקשת לעורכי דין מסוימים. בעניין האחרון יש להבהיר, כי בעבר העסיקה המבקשת עורכי דין פנימיים, אשר פנו בשמם של לקוחותיה לצדדים שלישיים. המבקשת שינתה את דרך הפעולה האמורה, ובמקום העסקה של עורכי דין פנימיים היא מפנה את לקוחותיה לעורכי דין חיצוניים. לקוחותיה של המבקשת חותמים על טופס בו נאמר, כי ידוע להם שהמבקשת אינה עוסקת במתן שירותים משפטיים ואינה מתיימרת ליתן שירותים כאלה. בטופס אף נכתב, כי המבקשת רשאית להציע ללקוח עורכי דין חיצוניים שיפעלו עבורו וכי אם אכן יבחר הלקוח אחד מאלה, עליו יהיה לשאת בשכר הטרחה שישולם ישירות לידיו של עורך הדין. עם זאת, שיעורו של שכר הטרחה שישולם יהיה בהתאם לתעריף שהוסכם בין המבקשת לבין הלקוח, מצד אחד, ובין המבקשת לבין עורך הדין, מצד שני. אין המבקשת פועלת לשם שמיים, אלא היא גוף עיסקי הפועל למטרת רווח. שכרה שלה משולם על ידי הלקוחות.

4.טענותיהם של המשיבים, בכל הנוגע להפניה של לקוחות על ידי המבקשת לעורכי דין חיצוניים, מתבססות על כלל 11ב(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986- (להלן - הכללים). באותו כלל נקבע, כי עורך דין לא ייתן שירות ללקוח אם הלקוח הופנה אליו על ידי מי שאינו עורך דין ואם המפנה פועל למטרת רווח ומפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים. על פי גישתו של בית משפט קמא, הדרך בה פועלת המבקשת גורמת להפרה של כלל האתיקה הנזכר. הערכאה דלמטה הייתה כמובן ערה לכך שכללי האתיקה אינם חלים על המבקשת, שהרי אין היא חברה בלשכת עורכי הדין. אף על פי כן, נמצא פגם בפעולתה של המבקשת, שכן הכלל האמור מיועד גם להגן על הציבור הרחב, אשר נזקק לשירותים משפטיים. בסופו של דבר החליט בית המשפט ליתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשת להתקשר עם לקוחותיה, על פי טפסים הכוללים הפניה לעורכי דין חיצוניים. בית המשפט הוסיף וקבע דרך חילופית, לפיה תוכל המבקשת להמשיך להפנות את לקוחותיה לעורכי דין חיצוניים, ובלבד שיובהר ללקוחות בכתב, בטופס נפרד, דבר קיומו של כלל 11 האמור.

5.בבקשה שבפניי טוענת המבקשת, כי אין יסוד להנחה שכאשר עורך דין מקבל לקוח שהופנה על ידי המבקשת הוא עובר עבירה אתית בהתאם לכלל 11ב(א) לכללים. כמו כן נטען, כי הצו הזמני שהוצא על ידי בית משפט קמא מהווה למעשה צו עשה שאינו בא להקפיא את המצב עד למתן פסק דין בהליך העיקרי, אלא נותן הוא למשיבים חלק מן הסעד העיקרי, עוד בטרם הוכרעה התביעה. באופן חילופי נטען, כי כלל האתיקה הנזכר הינו בטל בשל כך שהוא סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק. המשיבים תומכים בהחלטתו של בית משפט קמא, אף שיש להם השגות על כך שהסעד הזמני צומצם והוגבל, אלא שאותן השגות לא מצאו ביטוי בבקשה מקבילה לרשות ערעור.

6.בתובענה התלויה בבית משפט קמא מתעוררות שאלות נכבדות. אין זה מן הראוי להפוך את הבקשה לסעד זמני למעין חזרה כללית לקראת הדיון בהליך העיקרי. במקרה הנדון יכולה אף להתעורר שאלה מעניינת, אשר הצדדים לא התייחסו אליה, והיא האם הסעד הזמני שנתבקש בא בגדר התנאים שבהגדרת המושג "סעד זמני" בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ברור, כי אין מטרתו של הסעד הזמני במקרה הנוכחי להבטיח קיומו התקין של ההליך ואין הוא בא להבטיח את ביצועו היעיל של פסק הדין, משזה יינתן. בין כך ובין כך, נראה לי שבית משפט קמא איזן כהלכה את השיקולים השונים שיש להידרש להם בעת שנדונה בקשה לסעד זמני, מה גם שערכאת הערעור תתערב בהחלטה בעניין סעד זמני רק במקרים חריגים (ראו למשל, רע"א 3753/99 רשת הריבוע הכחול (היפר היפר) בע"מ נ' סופר פארם (ישראל) בע"מ , פ"ד נג(4) 193; רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ. בע"מ (לא פורסם)). אילו החליטה הערכאה הדיונית לאסור בצו זמני על המבקשת להפנות לקוחות לעורכי דין חיצוניים, אפשר שהיה מקום להתערב בהחלטתה (ראו והשוו, רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ , פ"ד מז(5) 165). ברם, כפי שראינו, בית המשפט קבע דרך חילופית ולפיה תוכל המבקשת להמשיך ולתפקד, אלא שיהא עליה להבהיר ללקוח ולהסב תשומת ליבו לכלל 11 מן הכללים. דרך זו תאפשר למבקשת לפעול בצורה סבירה בתקופת הביניים, עד להכרעה בהליך העיקרי. הפגיעה היחסית נראית שקולה ומידתית.

אי לכך הנני מחליט לדחות את הבקשה. על מנת לאפשר למבקשת להתארגן ולהתאים את פעילותה לדרישה שבצו הזמני, ובהתחשב בעובדה שניתן עיכוב ביצוע, הנני קובע כי הצו הזמני, ככל שביצועו עוכב, ייכנס לתוקף בחלוף 10 ימים ממועד המצאתה של החלטה זו. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ש"ח.