ע"א 4521/14 רפאל מרסיאנו נ. יוסף יורם יאשי

1.

המבקשים הם יורשיו החוקיים של המנוח יעקב מרסיאנו ז"ל (להלן: האב ), אשר חויב בפסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיא א' שילה ) מיום 18.9.2011 לשלם למשיב 1 סכום של 270,400 ש"ח (בערך נומינלי). בפסק הדין פסק בית המשפט על דרך הפשרה, לאחר שהצדדים נתנו הסכמתם להפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: פסק הדין הכספי ).

2.

ביום 24.6.2012 הגיש האב, באמצעות המבקש 1, תובענה בדרך של המרצת פתיחה שבה נתבקש סעד הצהרתי שלפיו יבוטל פסק הדין של בית המשפט המחוזי וכן פסק הדין של בית משפט השלום שקדם לו. זאת, בטענה כי בשל מצבו הקוגניטיבי של האב לא היה האחרון מסוגל להבין את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בענייננו. ביום 4.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' מקובר ) את התובענה (להלן: פסק הדין בהמרצת הפתיחה ). הוטעם כי על המבקש היה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין וכי תובענה לביטולו אינה ההליך המתאים בנסיבות העניין. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי האב היה מיוצג בהליכים דנן; כי בית המשפט העלה את האפשרות למנות לאב אפוטרופוס וזו נדחתה על ידו ועל ידי באת כוחו; וכי העובדה שביום 31.1.2012 מונה המבקש 1 כאפוטרופוס זמני על גופו ורכושו של האב (מינוי שהפך בהמשך לקבוע) אינה שוללת את כושרו המשפטי של החסוי לבצע פעולות משפטיות כל עוד לא הוכרז פסול דין.

3.

על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, יש להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין בהמרצת הפתיחה ועל עיכוב ביצועם של הליכי הגבייה מכוח פסק הדין הכספי עד להכרעה בערעור. לדברי המבקשים, אשר מיקדו בקשתם בשיקולי מאזן הנוחות, אין באפשרותם לשלם את הסך שנפסק לטובת המשיב 1 אלא באמצעות מימוש זכויותיהם בנכס המשמש למגורי המבקשים 1, 2 ו-4. בנסיבות אלו, כך נטען, לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל ערעורם. מנגד עתר המשיב 1 לדחיית הבקשה, בטענה שסיכויי הערעור נמוכים; וכי הנזק שייגרם לו אם יעוכב ביצועו של פסק הדין עולה על זה שייגרם למבקשים. להשלמת התמונה יצוין כי בהיעדר טענה ביחס לאפוטרופוס הכללי ביקש האחרון שאורה על מחיקתו מההליך וכך אני מורה.

4.

נראה כי הסיווג המתאים לבקשה דנן הינו כבקשה לסעד זמני בערעור. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה ובתשובה לה, מצאתי כי דינה להתקבל בכפוף לאמור להלן. סעד זמני בערעור ניתן במקרים שבהם הוכיח המבקש כי מתקיימים שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו למשל ע"א 7543/14 בלוך נ' קרבצ'וק , פסקה 7 (3.12.2014); ע"א 4346/14 עזבון המנוח מג'אדלה נ' עזבון המנוחה מג'אדלה , פסקה 17 (28.8.2014)). כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני שנועד למנוע פינוי מבית מגורים, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה, בשל ההשלכות החמורות הנודעות לפינוי אדם מביתו (ראו, בין רבים: ע"א 9748/05 יהלומי ליאל בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד , פסקה 9 (7.3.2006); ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ , פסקה 11 (29.5.2006); ע"א 6682/11 עצמון נ' מושב דקל אגודה שיתופית , פסקה 6 (30.10.2011)). במקרה דנן, המשיב 1 לא כפר בכך שלשם פירעון החוב הכספי תידרש מכירת בית המגורים שבו מתגוררים שלושה מהמבקשים, אשר מנספחי הבקשה עולה כי מצבם הרפואי של חלקם אינו משופר. למול זאת, המשיב 1 לא הצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לו אם יינתן הסעד הזמני. בנסיבות אלו, מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים באופן המצדיק היעתרות לבקשה.

עם זאת, בנסיבות העניין ראיתי להיעתר לבקשתו של המשיב 1 להורות על רישום הערת אזהרה לטובתו על הנכס לשם הבטחת ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי אם יידחה הערעור. המשיב 1 יגיש לכב' הרשם בבית משפט זה את פרטי בית המגורים של המבקשים תוך 7 ימים, ועל בסיסם ייתן הרשם הוראה לרשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה על הנכס כאמור לעיל.

אין צו להוצאות.