ע"א 466/06 יעל זילברמן נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

רקע

1.המבקשים הינם לווים, אשר נטלו מהמשיב (להלן: הבנק) בשנת 1994 הלוואה בסכום של 1,500,000 ש"ח, המובטחת בשעבוד מסוג משכון שנרשם יחד עם הערת אזהרה על כל זכויותיהם בבית מגורים, המצוי ברחוב פרנק פלג 27 חיפה, הידוע כחלקה 19 בגוש 12255 (להלן: הכנס).

2.הלוואה זו הייתה מסוג "בולט", במסגרתה משולמים מדי חודש תשלומי הריבית בלבד ובתום תקופת ההלוואה משלם הלווה את קרן ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה למדד.

3.בהגיע תקופת ההלוואה לסיומה בשנת 1998, על-פי בקשת המבקשים, הועמדה להם הלוואה חדשה בגובה היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה, בסך של 2,205,000 ש"ח, לשם מיחזור קרן ההלוואה הראשונה והפרשי ההצמדה למדד (להלן: ההלוואה) ולהבטחתה נרשמו משכון חדש והערת אזהרה לטובת הבנק על כל זכויות המבקשים בנכס.

4.משלא עמדו המבקשים בתשלומי הלוואה זו, פתח נגדם הבנק, במהלך שנת 1999, בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון הרשום לטובתו על הנכס במסגרת תיק הוצאה לפועל (מספרו 02-27272-99-4) (להלן: תיק ההוצל"פ), כאשר בא-כוח הבנק התמנה ככונס נכסים על זכויות המבקשים בנכס לצורך מימושו.

5.ביום 23.12.99 עתרו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 1544/99) בעתירה למתן סעד הצהרתי, שיכריז על בטלות השעבוד הרובץ על הנכס לטובת הבנק, בטענה, כי מאחר והשעבוד ו/או הסכם ההלוואה נשוא השעבוד נעשו לכאורה תוך פגמים ברצון, שעיקרם כפייה כלכלית שהופעלה עליהם ו/או הטעייה שהוטעו בעת ההתקשרות.

6.ביום 8.12.99 הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 11440/99) למניעת כל פעולה שמטרתה מימוש השעבוד הרובץ על הנכס.

7.ביום 20.12.99 קבע בית-המשפט המחוזי, כי כל עוד ישלמו המבקשים לבנק באופן שוטף סכום של 14,500 ש"ח החל מחודש פברואר 2000 ובכל חודש שלאחר-מכן, וכל עוד הם ממשיכים לשלם סכומים אלה, יעוכבו הליכי המימוש ומכירת הנכס המשועבד לבנק. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי פיגור של אחד מן התשלומים השוטפים יבטל את צו המניעה ויסיר את המכשול מפעולות מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל.

8.ביום 19.2.02 הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בקשה לתיקון צו המניעה הזמני באופן, שהתשלום החודשי יוקטן מן הסכום של 14,500 ש"ח לסכום של 5,000 ש"ח בלבד, בנימוק של העדר יכולת כלכלית.

9.הבנק התנגד לבקשה בנימוק, שגם התשלום בסך של 14,500 ש"ח אינו מכסה את התשלום השוטף של ההלוואה, אך לבסוף, הסכים הבנק לבקשה וביום 22.5.02 בית-המשפט המחוזי נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה יופחת סכום התשלום החודשי אותו חויבו המבקשים לשלם כתנאי לעיכוב הליכי מימוש הנכס ויועמד על סך של 10,000 ש"ח לחודש, החל מחודש יוני 2002.

10.המבקשים לא כיבדו את החלטת בית-המשפט המחוזי, פיגרו והחסירו בתשלום התשלומים החודשיים, אשר לא שולמו על ידם כסדרם או במלואם תקופה ממושכת.

11.ביום 21.6.05 הגיש הבנק בקשה לביטול צו המניעה הזמני בשל הפרת תנאיו בידי המבקשים. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה בנימוק, כי בשלב בו הסתיימה שמיעת הראיות והתיק ממתין למתן פסק-דין, אין לטעמו של בית-המשפט מקום לשינוי ההסדר.

12.בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב) דחה, ביום 28.11.05, את תובענת המבקשים, על כל טענותיה.

13.לפיכך, חידש הבנק את הליכי ההוצאה לפועל למימוש הנכס וביום 4.1.06 הומצאה למבקשים הודעת פינוי שנקבעה ליום 26.1.06.

14.על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ערערו המבקשים לבית-משפט זה. במסגרת ערעורם, הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני בערעור, היא הבקשה שבפני.

15.עיקר טענת המבקשים הוא, כי השעבוד ו/או הסכם ההלוואה נשוא השעבוד, נעשו תוך פגמים ברצון, שעיקרם כפייה כלכלית, שהופעלה עליהם והטעייה שהוטעו בעת ההתקשרות; כי מדובר בדירת מגוריהם וכי אם תידחה בקשתם זו, צפויים הם לאבדה ולא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, באם יזכו בערעורם.

מנגד, מתנגד הבנק לבקשה לעיכוב הליכי הפינוי ומבקש לדחותה. לטענתו, המבקשים מודים במלוא חובם לבנק, אולם שנים רבות מעלים הם טענותיהם בפני ערכאות שונות וכל כוונתם להתגורר בבית הממושכן מבלי לשלם לבנק את התשלומים החודשיים על חשבון חובם. לטענת הבנק, השווי הנוכחי של הנכס, המשמש בטוחה לחוב מוערך כיום לפי הנתונים שבידי הבנק בסכום שאינו עולה על סך של 2,403,440 ש"ח, שהוא סכום הנמוך מסכום יתרת החוב בהלוואה העומד כיום, לטענת הבנק, על סך של 3,500,000 ש"ח. לטענת הבנק, באם תעוכב מכירתו של הנכס עד למתן פסק-הדין בערעור, כי אז כל עיכוב שייגרם בפינוי הנכס, יגרום לאובדן נוסף בשווי הנכס כבטוחה ושיעור החוב ההולך וגדל ימשיך לגדול עוד יותר מעבר לשווי המקרקעין הממושכנים, כך שהבנק לא יוכל להיפרע את החוב בהלוואה, שעה שברור, כי אין בידי המבקשים כל מקורות אחרים לפירעונו.

16.לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

17.הגם שהמבקשים הכתירו את בקשתם כ"בקשה למתן סעד זמני בערעור", על-פי מהות הבקשה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי המתנהלים נגדם בהוצאה לפועל, בעקבות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, וזאת עד למתן הכרעה בערעורם.

הכלל הרחב קובע, בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

18.בעל-דין חייב להוכיח נסיבות מיוחדות המתקיימות בעניינו, המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן נגדו, על-מנת שלא יחול בעניינו עקרון זה. השיקולים אותם ישקול בית-המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, ואשר אותם על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח הינם שניים: האחד, כי סיכויי ההצלחה בערעור הינם גבוהים. והשני, הקושי או המניעה להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור, כך שלמעשה יתייתר הערעור.

ברם, בעניינו, הנימוק העיקרי אותו מציגים המבקשים בבקשתם לעיכוב ביצוע הוא העובדה שהוגש ערעור על פסק-הדין, כי לטעמם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הינו שגוי וכי מדובר בפינוי מבית מגוריהם.

אין בידי לקבל נימוק זה ואף וודאי שבו אין די.

כאמור, הכלל הוא, כי ביצועו של פסק-דין לא יעוכב רק בשל ערעור שהוגש עליו. נקודת המוצא בעניין זה היא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן פסק-הדין המזכה.

יפים לעניין זה דברי השופט י' זמיר בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ (1) 668, 670:

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב".

19.יתרה מכך, תקנות 467 ו- 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כפי שפורשו בפסיקתו של בית-משפט זה, מורות, כי בעל-דין הרואה עצמו נפגע מתוצאת פסק-דין ומבקש לעכב את ביצועו עד להכרעה של ערכאת הערעור בעניינו, חייב לפנות, תחילה, לערכאה הראשונה שנתנה את פסק-הדין, בבקשה כי תורה על עיכוב ביצועו, ורק אם הבקשה לעיכוב ביצוע נתקלת בסירוב בבית-המשפט שתחת ידו יצא פסק-הדין, רשאי בעל-הדין המבקש את עיכוב ביצוע פסק-הדין, לפנות לערכאת הערעור בבקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין שניתן נגדו.

ברם, בענייננו, המבקשים לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין לבית-המשפט שתחת ידו יצא פסק-הדין בטרם הגישו את הבקשה דנן לבית-משפט זה.

בית-משפט זה כבר דחה בקשות לעיכוב ביצוע רק מן הטעם, שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית בטרם הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור (ראו והשוו בש"א 5/88 משה גורן ואח' נ' מחסני ערובה כלליים בע"מ , פ"ד מ"ב (1) 755, בעמ' 756-757; בש"א 6815/01 המוסד לביטוח לאומי נ' אנדראוס זוהיר (לא פורסם)).

רק מסיבה זו, דין הבקשה להידחות.

20.מעבר לדרוש יוער, כי על אף העובדה, כי התשלום החודשי שתשלומו תנאי לעיכוב הליכי המימוש, בהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי, הופחת על-פי בקשת המבקשים עוד בשנת 2002 מסכום של 14,500 ש"ח לסכום של 10,000 ש"ח, אולם המבקשים לא עמדו בתשלום ולא שילמוהו במשך תקופה ממושכת.

21.יתרה מזאת, על אף שעם מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, פקע צו המניעה הזמני מכוחו עוכבו הליכי מימוש המשכון, המבקשים לא פנו לבית-המשפט המחוזי בעת מתן פסק-הדין או בסמוך לכך בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, עוד בטרם הגישו ערעורם. כמו-כן, בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, במהלך חודש דצמבר 2005, חידש הבנק את הליכי מימוש המשכון כנגד המבקשים במסגרת ההוצאה לפועל ועוד ביום 4.1.06 הומצאה למבקשים הודעה על מועד פינויים שנקבע ליום 26.1.06. ואולם, המבקשים הגישו ערעורם לבית-משפט זה ביום 15.1.06 ואת בקשתם זו הגישו רק ביום 19.1.05.

אני סבור, כי העובדה, שבקשה זו שבפני הוגשה לראשונה למעלה מחודש וחצי ממועד מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולמעלה משבועיים ממועד קבלת הודעת הפינוי, מהווה שיהוי ניכר מצד המבקשים בנסיבות העניין.

22.באשר לעניינם של המבקשים – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי, כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם לבנק בעיכוב ביצוע הליכי פינוי המבקשים מבית מגוריהם לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב הפינוי, ידו של הבנק על העליונה. שכן, המבקשים מודים בבקשתם, כי כעת אין הם מתגוררים בבית נשוא הבקשה והנזק הכלכלי העלול להיגרם להם עם פינויים מן הבית, בשלב זה, ניתן להטבה על-ידי פיצוי כספי, באם יזכו בערעורם.

מטעמים אלה כולם, דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.