ע"א 4720/12 פאטמה מוסטפא אברהים נ. גל חברה לדלק

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 25.4.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 16452-04-10, כבוד השופט מ' רניאל ), במסגרתו נדחתה תביעת המבקשות והן חויבו בתשלום הוצאות משפט למשיבה בסך 116,000 ש"ח.

2.

כפי שעולה מפסק הדין, בין הצדדים הייתה מערכת הסכמים להקמה והפעלת תחנת דלק (המבקשת 1 לא הייתה צד להסכמים אלו, אך נקבע כי היא יורשת יחידה של חליל אברהים אשר היה

צד להסכמים האמורים). בהמשך, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות שלוו בתביעות הדדיות אשר הועברו להכרעת בורר. ביום 3.8.1999 ניתן פסק הבורר שאושר על ידי בית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 86514/99).

3.

ביום 14.4.2010 הגישו המבקשות תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה בין היתר נטען כי על-פי פסק הבוררת היה על כל צד להגיש למשנהו פירוט מלא ומדויק של כל החשבונות הנוגעים להפעלת תחנת הדלק, וכי המשיבה חוייבה להעביר מחצית מרווחיה מאספקת הדלק לתחנה לשותפות "חליל-שלאעטה". נטען, כי על אף הדרישות שנשלחו למשיבה, היא לא מסרה את החשבונות, ומהמסמכים שנמסרו על ידה ניתן ללמוד כי המבקשת 1 אינה חייבת דבר וכל חובותיה קוזזו. לפיכך, תבעו המבקשות להורות למשיבה להעביר לידיהם את מלוא החשבונות הרלוונטיים כפי שנקבע בפסק הבורר. עוד תבעו המבקשות לבטל הערת אזהרה הרשומה לטובת המשיבה.

כאמור, דחה בית המשפט את תביעת המבקשות. נקבע, כי למרות שדרך המלך למימוש פסק דין הקובע חיוב כספי הוא באמצעות הוצאה לפועל, הרי שבמקרה זה מאחר שמדובר בכספים הצריכים להיות משולמים לאחר מתן החשבונות, עליהם יש מחלוקת, ומאחר שמתבקשים סעדים נוספים הרי שניתן היה להגיש את התביעה לבית המשפט. לפיכך נדרש בית המשפט לטענותיהן השונות של המבקשות, ודחה אותן לגופן. כמו כן, עמד בית המשפט בפירוט על הדרך בה ניהלו המבקשות את ההליך באופן שאינו "בתום לב ובדרך המקובלת". בית המשפט חייב את המבקשות לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 116,000 ש"ח.

המשיבות הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 11.9.2012 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע, כי נוכח דחיית תביעתן של המבקשות "החיוב היחיד בפסק הדין הוא חיוב ההוצאות", וכי המבקשות לא הניחו כל תשתית ראייתית לכך שתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתן עשוי לגרום להן לנזק בלתי הפיך.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשות ערעור לבית משפט זה ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שלפניי. במסגרתה טוענות המבקשות כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין, שכן במידה שיתקבל ערעורן הן יתקשו לגבות את כספן חזרה, שכן המשיבה כבר אינה חברה פעילה אלא חברה המצויה בהליכי מיזוג. לטענתן, המשיבה אינה פועלת עוד באופן עצמאי ועל פי המידע המצוי אצל רשם החברות היא אף לא מוזגה בפועל. כן טוענות המבקשות כי סיכויי ערעורן גבוהים, הן בנוגע להשגות על הקביעות המהותיות שבפסק הדין, והן בנוגע להשגות הקשורות בשיעור ההוצאות שהושת עליהן במסגרתו.

המשיבה מצידה טוענת כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, המבקשות עותרות למעשה לעיכוב ביצועו של חיוב כספי, אשר ככלל לא יעוכב. באשר לסיכויי הערעור, טוענת המשיבה, כי הללו נמוכים ועניינו של הערעור אינו אלא בתקיפת הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. כך גם טוענת המשיבה כי סיכויי ערעורן של המבקשות בנוגע לרכיב ההוצאות הוא נמוך מאוד. עוד מוסיפה המשיבה, כי המבקשות לא הניחו כל תשתית עובדתית לטענתן כי אם יתקבל ערעורן יגרם להן נזק בלתי הפיך. לעניין זה מוסיפה המשיבה, כי היא חברה השלובה בקבוצת החברות שבשליטת 'דלק ישראל' ונתונה לה האיתנות הפיננסית הנדרשת להשיב למבקשות את סכום ההוצאות אם בסופו של יום יתקבל ערעורן.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ככלל, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור (תקנה 466 לתקנות), אלא אם עלה בידו של המבקש להראות כי סיכויי ערעורו גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם יבוצע פסק הדין ייגרם לו נזק בלתי הדיר. במצב דברים בו הבקשה אינה מופנית אלא לעיכוב ביצועו של חיוב כספי שהוטל במסגרת פסק הדין, ככלל הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו אלא במקרים חריגים (ע"א 949/06 אליאס נ' עטיה , פסקה 4 (לא פורסם, 9.4.2006 ); ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ , פסקה 5 (לא פורסם, 30.8.2006 )). נכון הדבר ביתר שאת שעה שמבוקש עיכוב ביצועו של תשלום סכום שנפסק כהוצאות משפט (ע"א 6593/12 מנאר יעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' חמאיסי , פסקה 4 (לא פורסם, 23.9.2012)). במקרה דנן, עיקרו של הערעור מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי וכנגד סכום ההוצאות שנפסק. ידועות ההלכות בדבר גדרי התערבותה המצומצמים של ערכאת הערעור הן בקביעות עובדתיות מסוג זה, והן בהוצאות משפט שפסקה הערכאה הדיונית (ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 20 (לא פורסם, 17.10.2012) והאסמכתאות המובאות שם). לפיכך, ומבלי לטעת מסמרות בדבר, איני סבור כי סיכויי הערעור נחזים להיות גבוהים. כמו כן, לא עלה בידי המבקשות להראות כי במידה שיתקבל ערעורן הן לא יוכלו להשיב לידיהן את סכומי הכסף שישולמו למשיבה. עצם הצגתו של שינוי במבנה המשפטי–כלכלי של המשיבה (במידה ואכן נעשה שינוי כאמור) אין בו כדי להצביע ולהשפיע על היכולת להיפרע ממנה, אם בסופו של יום יתקבל ערעורן של המבקשות.

נוכח האמור, הבקשה נידחת. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.