ע"א 949/06 ישראל אליאס נ. דוד עטיה

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא י' טימור), עד להכרעה בערעור שהגיש המערער לבית משפט זה, או לחילופין עיכוב ביצוע חלקי כך שהמערער ישלם כעת את חלקו היחסי בלבד. בפסק הדין חוייב המערער לשלם למשיב 1 (להלן: הניזוק ), יחד ולחוד עם המשיבים 2-3, פיצויים בגין נזקי גוף בסך של 1,027,933 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ושכר טרחת עורך דין, וסך הכול סך של כ- 1.7 מיליון ש"ח. ביחס לנתבעים האחרים, חלקו היחסי של המערער באחריות נקבע ל-25%.

2.המשיב 2 הוא בעל זכויות חזקה בקרקע עליה עבד המשיב 1 בבנייה בעת התאונה (להלן: הבעלים ). המערער הוא מהנדס שהגיש את הבקשה למתן היתר בנייה מטעם הבעלים, וכן פיקח על הבנייה במקום. המשיב 3 הועסק על-ידי הבעלים על-פי המלצת המערער כקבלן, על מנת להקים את שלד הבנייה באתר הבנייה, והעסיק את כל העובדים במקום לשם כך, על אף שלא היה מעולם קבלן רשום. התאונה נשוא התביעה התרחשה עת עמד הניזוק על פיגום באתר עם עובד נוסף, משטח הדריכה עליו עמדו השניים נפל, ועמו נפלו הניזוק והעובד הנוסף. הניזוק נפגע כתוצאה מהנפילה ונותר עם נכות קשה. בית המשפט המחוזי קבע כי הניזוק היה עובדו של המשיב 3, וכי המשיב 3 התרשל בכך שלא דאג לתנאי עבודה בטוחים, ומכיוון שיש לו חובת זהירות כלפי הניזוק והוא הפר אותה, נקבעה אחריותו לנזקיו. לאחר מכן נקבעה חלוקת הנזקים בין הנתבעים (בינם לבין עצמם), ולפיה נקבע כי המשיב 3 חב ב-60% מהנזק, הבעלים ב-15% והמערער ב-25%. אחריותו של המערער נקבעה מכוח היותו אדריכל שערך את תוכניות הבנייה עבור הבעלים, השיג היתר בנייה, וכן היה עליו לפקח על מהלך הבנייה. הוא אף המליץ לבעלים להעסיק את המשיב 3 שיבצע את עבודת הבנייה על-פי התוכנית. בית המשפט קבע כי המערער לא מילא את חובתו להפנות את תשומת לב מזמין העבודה – הבעלים – לחובה הסטטוטורית להעסיק קבלן רשום, ולצורך למנות מנהל עבודה לביצוע פיקוח צמוד על הבנייה. בכך לא נהג במיומנות הדרושה במשלח ידו ולא נקט במידת הזהירות הנדרשת במשלח ידו, ותרם לנזקי הניזוק. כן נקבע, כי המערער, הבעלים והמשיב 3 יהיו אחראים יחד ולחוד בשיעורים האמורים.

בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי נתקבלה באופן חלקי, כך שעוכב תשלום מחצית מהסכום שנפסק, בתנאי שתומצא ערבות בנקאית על יתר הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום בפועל. מכאן הבקשה שלפניי.

3.המערער טוען כי לניזוק לא ייגרם כל נזק מעיכוב הביצוע בשל תשלומי הפנסיה ותגמולי המל"ל שקיבל ועתיד לקבל בעקבות התאונה, וכי היה ויתקבל הערעור, לא יוכל המערער לגבות סכום גבוה זה חזרה מהניזוק, שהינו נכה 100% ואינו עובד. לטענתו, הוא היחיד מבין החייבים על-פי פסק הדין שמאחוריו חברת ביטוח, ועל כן הניזוק ידרוש את מלוא התשלום ממנו, כאשר ישנו חשש אמיתי שלא יוכל להיפרע מהאחרים על חלקם. כן נטען, כי סיכויי הערעור טובים.

4.לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הכלל הוא כי פסק דין כספי יעוכב במקרים חריגים (ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (לא פורסם, ניתן ביום 28.10.02)), ועל המבקש לעכבו להוכיח שני תנאים מצטברים, הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. שיקול מרכזי במאזן הנוחות כאשר מתבקש עיכובו של פסק דין כספי, הוא שאם יתקבל הערעור יתקשה המערער להשיב את הכספים ששילם (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (לא פורסם, ניתן ביום 1.12.05)). במקרה דנן, לא הוכיח המערער את טענתו כי לא יוכל להיפרע מהניזוק על הכספים ששילם אם יזכה בערעור. ראשית, המערער לא צירף תצהיר לבקשתו. כפי שנקבע בפסיקה, טענות באשר למצבו הכלכלי של הזוכה אינן יכולות להיטען בעלמא, ועליהן להיות מבוססות בתצהיר (ע"א 3976/02 אריה חברה לביטוח נ'

גונן (לא פורסם, ניתן ביום 5.6.02); ע"א 774/04 "אריה" חברה ישראלית לביטוח נ' שריקי (לא פורסם, ניתן ביום 10.3.04)). אין די בכך שהניזוק נכה ואינו עובד על מנת להראות כי לא יוכל להשיב את הכספים שקיבל. שנית, למערער זכות שיפוי ביחס לשלושה רבעים מהסכום הכולל כלפי הבעלים והמשיב 3, לו ייתבע על-ידי הניזוק לשלם את הסכום בשלמותו, ועל כן היה עליו להוכיח את טענתו כי לא יוכל להיפרע מן הבעלים ומן המשיב 3. לבסוף, המערער עצמו טוען, כי חברת הביטוח שלו היא זו שתישא בתשלום הסכום. על כן, לא ברור מהו הנזק שייגרם לו עצמו מתשלום מידי של הכספים, מה גם שברי כי הביטוח נועד בדיוק למקרים מעין אלה, היינו, למנוע את קריסתו הכלכלית של המערער במקרה בו יידרש לשלם פיצויים באופן מיידי. גם סיכויי הערעור אינם תומכים בעיכוב הביצוע – הערעור מופנה בעיקרו כנגד קביעת הקשר הסיבתי בין מחדלו של המערער לבין הנזק, שהינה קביעה עובדתית, בה הכריע בית המשפט על סמך הראיות שבתיק, ועל כן, לפחות על פני הדברים, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור טובים. כמו כן, כפי שצויין, בית המשפט המחוזי עיכב מחצית מסכום התשלום, ומהטעמים אותם ציינתי, אין הצדקה לעיכוב סכום נוסף.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.