ע"א 7745/09 ז'ו קחוד אטיאס נ. ספיר סלומון

בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דין שניתן ביום 13.7.2009 על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1361/99 (כב' השופט נ' ישעיה), בו חויבו המבקשים לשלם למשיבים פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו למשיבה 1 עקב תאונת דרכים.

1.

המשיבה 1, קטינה ילידת שנת 1998, נפגעה באורח קשה ביותר בתאונת דרכים בעת שהייתה בת כשישה חודשים בלבד. המשיבים תבעו את המבקשים בגין נזקי הגוף שנגרמו למשיבה 1 ובגין נזקים שנגרמו להוריה, המשיבים 2 ו-3. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי נכותה התפקודית של המשיבה 1 עומדת על 100%, ופסק למשיבים פיצוי בגין ראשי נזק שונים. למשיבה 3, אימה של המשיבה 1, נפסק פיצוי בראש נזק של עזרת הזולת כמטיבה אך באשר לנזקיה שלה כתוצאה מן התאונה קבע בית המשפט כי אלה נדונו והוכרעו בתובענה נפרדת שהגישה האם. אשר למשיב 2, אביה של המשיבה 1, בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעתו כ"נפגע משנה", וקבע כי אף שלא הוכח כי נגרמה לו פגיעה נפשית חמורה המזכה אותו בפיצוי לפי הכללים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל , פ"ד מד(3) 397 (1990), הוא חווה פגיעה או נזק נפשי כתוצאה מן התאונה ועל כן פסק לו פיצוי גלובאלי בסך 150,000 ש"ח, בהסתמך על ההלכה שנפסקה בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (טרם פורסם, 5.6.2007). לבסוף קבע בית המשפט כי יש לנכות מן הסכומים בהם חויבה המבקשת 2 את הסכומים ששולמו ושישולמו למשיבים עקב התאונה, לרבות תקבולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ), וכי הניכוי יתבסס על חוות הדעת האקטואריות שהציגה המבקשת 2. עם זאת קיבל בית המשפט את ההסתייגויות שהציגו המשיבים לגבי חוות הדעת, בציינו כי המבקשים לא הגיבו עליהן אף שניתנה להם הזדמנות לכך.

לאחר מתן פסק הדין עתרו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב חלקית את ביצועו אך ביום 1.9.2009 דחה בית המשפט את הבקשה בציינו כי פסק הדין קובע חיוב כספי וכי בנסיבות העניין אין הצדקה לעכב את הביצוע.

2.

ביום 30.9.2009 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין וכן הוגשה על ידם הבקשה שבכאן לעיכוב ביצועו באופן חלקי ולחלופין לקביעת בטוחות נאותות להבטחת גבייתם של כספים אשר נפסקו ביתר. המשיבים, מצידם, הגישו אף הם ערעור על פסק הדין (ע"א 8266/09) ובו הם קובלים על מיעוט הסכומים שנפסקו להם.

בבקשת העיכוב מציינים המבקשים כי סך כל החיובים שנקבעו בפסק הדין עומד על כ-6.3 מיליון ש"ח וכי כבר ביום 6.8.2009 שולם למשיבים סך של 4.8 מיליון ש"ח מתוך החוב הפסוק. על כן, הם עותרים לעיכוב ביצועו של תשלום סכום היתרה העומד להערכת המבקשים על כ-1.5 מיליון ש"ח. לטענת המבקשים, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים משום שבית משפט קמא שגה באופן מהותי בקבלו באופן גורף את הסתייגויות המשיבים לעניין ניכוי תגמולי המל"ל, מבלי שניתנה למבקשים הזדמנות להתייחס אליהן. המבקשים טוענים כי על-פי ההסתייגות שהתקבלה, דרגת נכותה של המשיבה 1 לצורך תשלום גמלת ילד נכה על-ידי המל"ל עומדת על 50%, בשעה שבפועל קצבת ילד נכה אינה משולמת על-פי דרגת הנכות אלא כשיעור מסוים מתוך קצבת יחיד מלאה, באופן שהקצבה המשתלמת למשיבה 1 כיום אינה משקפת "דרגת נכות" אלא מבטאת שיעור (50%) מקצבת יחיד מלאה (והקצבה תגדל ל-70% מקצבת יחיד מלאה כשתגיע המשיבה 1 לגיל 14). בסיס שגוי זו מצמיח לטענת המבקשים מסקנות שגויות, לפיהן קצבת הנכות הכללית לה תהיה המשיבה 1 זכאית בהגיעה לגיל 18 תשולם באופן חלקי בלבד (לפי שיעור של 50% במקום בשיעור של 100%), ובלא שהובאה בחשבון זכאותה לקצבת שירותים מיוחדים ולקצבת ניידות. לטענת המבקשים, ניכוי קצבאות המל"ל על בסיס של 50% נכות יצור חוסר התאמה בין ממצאי פסק הדין לגבי מוגבלויותיה של המשיבה 1, ובין היקף זכאותה לקצבאות. לטענת המבקשים, הקצבאות שהמשיבה 1 מקבלת וצפויה לקבל מן המל"ל (קצבת ילד נכה; קצבת נכות כללית לפי 100% נכות; קצבת שירותים מיוחדים; וקצבת ניידות) מסתכמות בסך של כ-1.5 מיליון ש"ח נכון למועד מתן פסק הדין. המבקשים מוסיפים ומעלים טענות נגד פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לראשי נזק מסוימים בגינם חויבו לפצות את המשיבים, ובהם פיצוי המשיב 2 כ"נפגע משנה".

אשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי חלק הארי של חיובי פסק הדין כבר שולם על-ידם למשיבים; כי מרבית הפיצוי נפסק בגין נזקיה העתידיים של המשיבה 1; וכי נוכח אי הבהירות הקיימת בפסק הדין לגבי שיעור תקבולי המל"ל שיש לנכות, ממילא לא ידוע מהו הסכום המדויק שנפסק לזכות המשיבים. המבקשים מוסיפים וטוענים כי במידה שהערעור יתקבל לא יתאפשר ולמצער יהיה קושי רב בגביית הכספים שישולמו ביתר, שכן המשיבה 1 היא קטינה בלא רכוש משלה ומפרוטוקול הדיון וכן מפסק הדין עולה שהוריה התגרשו והיא מתגוררת עם אימה שאינה עובדת לפרנסתה ומטופלת בילד נוסף. לעומת זאת, המבקשת 2 לא תתקשה לשלם את סכום הפיצוי שתשלומו יעוכב, אם יידחה הערעור.

3.

המשיבים, מצידם, טוענים כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים החריגים המצדיקים עיכוב ביצוע של פסק דין הקובע חיוב כספי. לטענת המשיבים סיכויי הערעור שהגישו המבקשים אינם גבוהים ואינם מצדיקים את עיכוב הביצוע, ולגישתם הערעור שהוגש על-ידם ובו הם מלינים על מיעוט הפיצוי שנפסק להם בראשי נזק שונים, סיכוייו להתקבל גבוהים ועל כן, לא זו בלבד שהפיצוי שנפסק אינו מופרז אלא שיש סיכוי טוב, לטענתם, כי הוא יוגדל. המשיבים טוענים כי בניגוד לעמדת המבקשים אין כל אי-ודאות ביחס לניכוי תקבולי המל"ל וכי הייתה למבקשים הזדמנות נאותה להתייחס להסתייגויות שהועלו בהקשר זה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המל"ל הקטין את הקצבה המשולמת למשיבה 1 והעמיד אותה על 50% בלבד, ועל כן בדין דחה בית משפט קמא את ההנחה ההיפותטית כאילו בעתיד שיעור הגמלאות יגדל. אשר לחוסר הקורלציה עליו מלינים המבקשים טוענים המשיבים כי כמעט תמיד יתקיים חוסר התאמה בין קביעות בית המשפט והמומחים מטעמו ובין קביעות המל"ל. עוד טוענים המשיבים כי דין הטענות שהעלו המבקשים לעניין ראשי הנזק השונים להידחות ובאשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי המבקשים לא תמכו את בקשתם בתצהיר ולא הוכיחו כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם תידחה הבקשה. כמו כן מציינים המשיבים 2 ו-3 כי הם שבו לחיות יחד ומכל מקום, כך המשיבים, אין בגירושין כשלעצמם כדי להוכיח קיומם של קשיים בהשבת התשלום, מה גם שבבעלותם של המשיבים 2 ו-3 דירת מגורים. לבסוף טוענים המשיבים כי כהורי המשיבה 1 וכאפוטרופוסיה, הם אינם רשאים לבזבז את כספי הפיצויים, וכי הטענה לפיה רוב כספי הפיצוי נפסקו בגין נזק עתידי נדחתה במקרה דומה.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי הגשת ערעור על פסק דין אין בה כדי לעכב את ביצועו, ו בית המשפט יורה על עיכוב הביצוע רק מקום שבו הוכיח המבקש כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. כך ככלל וכך ביתר שאת באשר לפסק דין המטיל חיוב כספי לגביו הנטייה הברורה היא שלא לעכב את הביצוע להוציא מקרים חריגים (ראו: ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי , פיסקה 6 (לא פורסם, 20.7.2006); ע"א 8267/06 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לאלו , פיסקה 6 (טרם פורסם, 29.3.2007)). בלא לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור של המבקשים מזה והמשיבים מזה, אני סבורה כי המקרה שבפנינו אינו נמנה עם המקרים המצדיקים את עיכוב ביצועו של פסק הדין, ולו בחלקו. הלכה היא כי על מנת להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתו נדרש בעל הדין העותר לעיכוב הביצוע להראות כי יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור. לשם כך אין די בהעלאת טענות כלליות אלא יש להציג תשתית ראייתית מבוססת הנתמכת, ככל הניתן, בתצהיר והמלמדת על קושי ממשי להיפרע מן המשיב (ראו: ע"א 949/06 אליאס נ' עטיה , פיסקה 4 (לא פורסם, 9.4.2006); ע"א 4740/08 לי דן סוכנויות בע"מ נ'

HASBRO INTERNATIONAL INC , פיסקה 12 (טרם פורסם, 27.7.2008); ע"א 5865/08 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מסס , פיסקה 6 (טרם פורסם, 30.11.2008); ע"א 8777/08 מריסאת נ' מריסאת , פיסקה 7 (טרם פורסם, 8.2.2009)). בענייננו, המבקשים לא הציגו תשתית עובדתית מספקת המלמדת על העדר אפשרות או על קיומו של קושי ממשי להיפרע מן המשיבים במידה שהערעור יתקבל. הטענות המועלות על-ידי המבקשים בהקשר זה נטענו באופן כללי ומבלי שהוצגו תצהיר או ראיות ונתונים קונקרטיים בדבר מצבם הכלכלי של המשיבים ובדבר קושי לגבות מהם את הכספים שישולמו אם יתקבל הערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ.