ע"א 8267/06 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. מוטי לאלו

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1361/03 שניתן ביום 17.7.2006 על ידי סגנית הנשיא ד' פלפל לפיו חויבה המערערת לשלם למשיב 1 (להלן: המשיב ) פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים.

1.

בשנת 1997 נפגע המשיב 1 בתאונת דרכים מסוג "פגע וברח" שאירעה בעת ששימש כמנהל עבודה באתר לסלילת כביש במחלף גנות. כתוצאה מן התאונה נפגע המשיב 1 בכל חלקי גופו ונזקק לטיפול רפואי ולמספר ניתוחים בקרסול. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ובנוסף לכך תבע המשיב 1 פיצויים מן המערערת בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המערערת לא חלקה על חבותה לפצות את המבקש בנסיבות המקרה דנן על פי הוראות פרק ג' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לשאלת גובה הפיצוי המגיע למשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי בעקבות התאונה נגרמה למשיב נכות רפואית בשיעור 20% בגין הפגיעה בקרסול ועוד קבע, בהתחשב בנתוניו האישיים של המשיב, כי נכותו התפקודית מגיעה לכדי 30% לצמיתות. בהתבסס על נכות זו פסק בית המשפט המחוזי למשיב פיצוי כולל בסך של 784,771 ₪, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי וניכוי התשלום התכוף ששולמו לו. הפיצוי שנפסק כאמור מתייחס לראשי נזק שונים ובכללם ראש נזק הנוגע ל"הוצאות והפסדים בגין דיור". במסגרת ראש נזק זה פסק בית המשפט המחוזי למשיב פיצוי בגין דמי שכירות, בגין החלפת דירה וכן בגין הוצאות נלוות ובהן דמי תיווך, דמי הובלה, שכר טרחת עורך דין ומס רכישה.

2.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו הן המערערת והן המשיב. המערערת מלינה בערעורה בעיקר על הפיצוי שנפסק למשיב בגין ראש הנזק של "הוצאות והפסדים בגין דיור" והיא טוענת לעניין זה כי המשיב לא הוכיח כנדרש, באמצעות חוות דעת של מומחה בתחום השיקומי, כי הוא אכן נזקק לשינוי בתנאי הדיור נוכח המגבלות הרפואיות שנגרמו לו בתאונה. מכל מקום, כך לטענת המערערת, בעיית הניידות שממנה סובל המשיב 1 איננה כה אקוטית עד כי היא מצדיקה מעבר בין דירות. המערערת מוסיפה וטוענת לחלופין כי הפיצוי שנפסק למשיב בגין ראש נזק זה מופרז ויש להפחיתו.

המשיב, מצדו, מלין בערעורו על מיעוט הפיצוי שנפסק לו בראשי הנזק השונים והוא מוסיף וטוען כי נכותו התפקודית גבוהה מ-30% וכן כי הפסדי ההשתכרות שנגרמו לו ועוד יגרמו לו בעתיד גבוהים ממה שנפסק. כמו כן, מלין המשיב 1 על מיעוט הפיצוי שנפסק לו בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

3.

טרם הגשת הערעור לבית משפט זה עתרה המערערת לבית המשפט המחוזי כי יורה על עיכוב ביצועו של חלק מן התשלום שאותו חויבה לשלם למשיב, אך בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בקובעו "אין לעכב פסה"ד מכל נימוקי הערעור. ספק רב בעיני בנוסף, אם תצהיר עוה"ד שצורף הוא תצהיר העונה לדרישות הפסיקה הן לגופו והן להוכחת תנאי עיכוב מחמת היעדר אפשרות גבייה".

מכאן הבקשה שבפניי.

4.

המערערת טוענת כי סיכוייו של הערעור שהגישה, ככל שהוא נוגע לפיצוי שנפסק עבור הוצאות והפסדים בגין דיור, טובים וכי קיים חשש שלא יהיה בידה להיפרע מן המשיבים באם תזכה בערעור. על כן, היא מבקשת לעכב תשלום בסך של 200,000 ₪ מתוך סכום הפיצוי הכולל שנפסק לטובת המשיב. בינתיים, שילמה המערערת למשיב סך של 378,407 ₪, מתוך סכום הפיצוי שנפסק לו. לעניין החשש כי לא תוכל להיפרע מן המשיבים את החזר הסכומים שתשלם ביתר אם יתקבל הערעור, מציינת המערערת כי המשיבים שניהם שכירים ומשכורותיהם אינן גבוהות וכי אין ברשותם נכסים שניתן יהיה להיפרע מתוכם את החוב, אם ייווצר. זאת ועוד, לטענת המערערת לא ייגרם למשיבים כל נזק כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין מן הטעם שחלק גדול מן הפיצוי שנפסק להם הינו בגין נזק עתידי. לבסוף טוענת המערערת כי בשל היותה גוף ציבורי אין חשש שלא ניתן יהיה להיפרע ממנה את הסכומים שתשלומם יעוכב, אם יידחה ערעורה.

5.

המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים, מצדם, כי לא זו בלבד שהפיצוי שנפסק לטובתם אינו מופרז אלא שהוא לוקה בחסר ויש להוסיף עליו, כנטען בערעור שהגישו. המשיבים מדגישים כי ערעורה של המערערת מתמקד בראש הנזק שעניינו הוצאות הדיור בלבד וכי הסכום שנפסק בראש נזק זה אינו גבוה ולא יהיה כל קושי להשיבו. מכל מקום, כך מוסיפים המשיבים וטוענים, המערערת לא הוכיחה את הנטען על ידה כאילו אין בידם מקורות כלכליים שמהם תוכל להיפרע אם יתקבל ערעורה, וטענה זו נטענה בעלמא. עוד הם טוענים כי מן המסמכים שצירפה המערערת עצמה לבקשתה עולה באופן ברור כי למשיבים יש רכוש ששוויו עולה באופן ניכר על הוצאות הדיור שנפסקו. עוד נטען כי המשיב 1 עתיד לקבל מן המוסד לביטוח לאומי קצבאות נכות מעבודה המסתכמות בכ-425,000 ₪, וכי המערערת תוכל לעקל סכומים אלא אם יידרש הדבר. לבסוף טוענים המשיבים, כי הוצאות הדיור שנפסקו כבר הוצאו על ידם ועל כן, אין מדובר בהקשר זה בפיצוי בגין נזק עתידי.

6.

דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי הגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין נשוא הערעור. יתר על כן, כשמדובר בפסק-דין בו הוטל חיוב כספי גוברת הנטייה שלא לעכב את הביצוע אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו ע"א 3449/05 כהן נ' האפוטרופוס הכללי , תק על 2006(4) 683, פיסקה 5 (2006)). לפיכך בעל דין העותר לעיכוב ביצועו של פסק דין בשל ערעור שהגיש, חייב לשכנע את בית המשפט כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שאם לא יעוכב הביצוע יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים המצדיקים עיכוב ביצוע של פסק הדין כולו או חלקו. מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, לא עלה בידי המערערת להראות כי אם לא יעוכב תשלומו של איזה מסכומי הפיצוי שנפסקו למשיב (כדי הסך של 200,000 ₪ שאת עיכובו ביקשה המערערת), לא יהא בידה לגבותו מידיו היה והערעור יתקבל.

אשר על כן הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.