ע"א 5333/14 נאות חן הנדסה וייזום בע"מ נ. לזרוב אדמונד ואח'

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופט

י' כהן , סג"נ), ב-ת"א 42781-01-12 מתאריך 7.7.2014 (להלן:

פסק הדין ).

בית המשפט המחוזי הנכבד נעתר, במועד הנקוב לעיל, לבקשת המשיבים ליתן פסק דין כנגד המבקשת, על יסוד החומר המצוי בתיק – שבו נשמעו ראיות, נחקרו עדים והוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים – וזאת, בהיעדר התייצבות מטעם המבקשת ל דיון תזכורת שנקבע לאותו מועד . המדובר בדיון שנקבע ( לאחר שמיעת הראיות ולפנים משורת הדין ) לשם מעקב אחר התקדמותם של הליכי רישום הבית המשותף, שבני יתו הסתיימה כבר לפני למעלה מ-15 שנים (להלן: הבית המשותף ), אשר עמדו במוקד התובענה שהוגשה על ידי המשיבים, כנגד המבקשת (להלן: התובענה ).

2.

בגדרי פסק הדין הורה בית המשפט קמא הנכבד, בין היתר, על מינויו של ב"כ המשיבים, עו"ד יניב דרי, ככונס נכסים לשם ביצוע כל הפעולות הדרושות לשם רישום הבית, מושא התובענה, כבית משותף. עוד קבע בית המשפט קמא הנכבד כי שכר טרחתו של כונס הנכסים וכל ההוצאות הכרוכות ברישום הבית כבית משותף, יחולו על המבקשת, ובתוך-כך הורה למבקשת לשלם לידיו של עו"ד דרי סך של 50,000 ש"ח על חשבון שכר טרחתו ככונס נכסים והוצאותיו כאמור.

בנוסף חויבה המבקשת בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ש"ח, לבעליהם (13 במספר) של 8 מבין הדירות בבית המשותף (ובסה"כ: 400,000 ש"ח), בגין נזק לא ממוני שנגרם להם עקב העיכוב המתמשך ברישום הבית כבית משותף.

כן חויבה המבקשת בתשלום הוצאותיהם של המשיבים בסכום כולל של 25,000 ש"ח.

3.

עוד מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד ב-ת"א 42781-01-12, מתאריך 21.7.2014, בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול פסק-הדין (להלן: הבקשה למתן רשות ערעור ), ולצידה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק הדין (שתי הבקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין תיקראנה להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע ).

4.

בהחלטה מתאריך 18.8.2014 הוריתי למשיבים למסור תגובה מאוחדת לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וכן להשיב לבקשה למתן רשות ערעור, ככל שלא תושג בין הצדדים הסכמה על מחיקת הבקשה למתן רשות ערעור ללא צו להוצאות, לנוכח העובדה שממילא הוגש ערעור על פסק הדין.

5.

בתאריך 21.8.2014 הודיעה המבקשת כי היא איננה מתנגדת למחיקת הבקשה למתן רשות ערעור, בכפוף לכך שהשגותיה כנגד ההחלטה שבגדרה נדחתה בקשתה לביטול פסק הדין – תישמרנה לה והיא תוכל להעלותן במסגרת הדיון בערעור. המשיבים, מצדם, הודיעו כי הם מסכימים למחיקת הבקשה למתן רשות ערעור ללא צו להוצאות, ללא כל סייג או תנאי, אולם לנוכח הודעת המבקשת, הודיעו המשיבים כי הם ימסרו גם את תשובתם לבקשת רשות הערעור גופה – וכך אכן עשו.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור ובבקשות לעיכוב ביצוע, בתגובות המשיבים לבקשות האמורות, ובחומר שצורף אליהן, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה שבכאן (כאשר ממילא הוגש גם ערעור על פסק הדין) ולשם ייעול ההליכים, מן הראוי להורות על מחיקת הבקשה למתן רשות ערעור, ללא צו להוצאות , תוך שטענותיהם ההדדיות של הצדדים, אשר פורטו בכתבי הטענות שהונחו בפני (לרבות העמדה שלפיה אין מקום לכך שבית משפט זה יידרש לטענות שקמו למבקשת, לכאורה, בעקבות התנהלותה שלה לאחר מתן פסק הדין) – תישמרנה, והצדדים יוכלו להעלותן בגדרי הדיון בערעור שהוגש על פסק הדין, וכך אני מורה.

לצד האמור לעיל – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להידחות . אביא להלן, בקצרה, את הנימוקים להחלטתי זו.

7.

הבקשה שלפני הינה, במהותה, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי. בכגון-דא חלה ביתר-שאת ההלכה שלפיה בעל דין זכאי, ככלל, ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו (ראו: תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ); ע"א 1070/12 חי שדה אור נ' פיצ'חזדה (20.2.2012)). הגישה במקרים מסוג זה נוטה, איפוא, שלא לעכב את הביצוע, להוציא מצבים חריגים ויוצאי דופן (ראו, למשל: ע"א 8267/06 קרנית נ' לאלו (29.3.2007)). החריג מתממש כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים:

האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל טובים;

והשני – כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שקיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי , 675 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 2306/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' סופיה (חסויה) (9.4.2010) (להלן: עניין סופיה )).

בין שני השיקולים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות", דהיינו: ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות ינוע לכיוון המבקש, ולהפך (ראו: החלטתי ב-ע"א 6111/13 מדינת ישראל משטרת ישראל נ' שמש (27.10.2013) (להלן: עניין שמש )). יחד עם זאת, עדיין מדובר בתנאים מצטברים .

8.

הנה כי כן, על מי שמבקש עיכוב ביצוע של פסק דין כספי מוטל, בין היתר, הנטל לשכנע כי קיים חשש ממשי שהוא לא יוכל לגבות בחזרה את הכספים שישולמו על ידו מכוח פסק הדין, באם ערעורו יתקבל. לעניין זה אין די בהעלאת טענות בעלמא, אלא יש לפרט באופן ממצה, תוך הנחת תשתית עובדתית מספקת, מהו הבסיס ממנו ניתן ללמוד על היעדר היכולת הכלכלית להשיב את הכסף (עיינו, למשל: ע"א 5865/08 הפניקס נ' מסס (30.11.2008)). המבקשת לא הציגה פה בסיס ראוי לטענה שלפיה במידה והערעור יתקבל לא יעלה בידיה לגבות בחזרה את הכספים שתשלם מכוח פסק הדין. טענתה של המבקשת במישור של "מאזן הנוחות" נסמכת על קיומו של חשש "שעם קבלת הערעור המבקשת לא תוכל לקבל את כספה בחזרה, או שלכל הפחות היא תתקשה לקבלו ויהיה עליה לנקוט לשם כך בהליכים נוספים ...". אלא שבטענה בדבר צורך בנקיטתם של הליכים נוספים לשם גביית כספים ששולמו מכוח פסק-הדין (היה ופסק הדין יבוטל בערעור) – לא סגי על מנת להרים את הנטל המוטל על המבקשת לצורך קבלת הבקשה במקרה שלפני. בפרט כך כאשר טענה זו נשמעת מפיה של "חברה סולבנטית, יציבה ואמידה", אשר יש בידיה די אמצעים על מנת לנהל הליכים לשם גביית חובות שיווצרו כלפיה, ככל שיידרשו פעולות כאלה.

9.

די באמור עד כאן כדי להביא לדחיית הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין, אף מבלי שאצטרך להידרש לשאלת סיכויי הערעור. יחד עם זאת ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אני מוצא לנכון להעיר כי לאחר עיון בתשובה לבקשה ובחומר שצורף אליה – לכאורה נראה כי הדברים אותם ציינה המבקשת (ובפרט הטענה בדבר קיומה של הסכמה דיונית, באשר לוויתור על הסעד של מינויו כונס נכסים לצורך רישום הזכויות, והטענה שלפיה פסק הדין ניתן "על פי צד אחד" במשמעות תקנה 201 ל תקנות ) – אינם בהכרח כפי שתוארו על ידה.

10.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור – נמחקת , כאמור בפיסקה 6 שלעיל וכמותנה שם, ו הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – נדחית . המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בגין הגשת התגובה לבקשות לעיכוב ביצוע בסך של 7,500 ש"ח.