ע"א 9586/09 איזו לייזר נ. אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ

1.

חברת איזו לייזר זיווג אלקטרוני (1992) בע"מ (להלן: החברה) נוסדה בשנת 1992 ועסקה בעיבוד שבבי. ביום 22.3.2007 הוגשה בקשה לפירוק החברה בידי נושה, וביום 29.3.2007 מונה מפרק זמני לחברה. עם מינוי המפרק התברר, כי כחודש ימים עובר להגשתה של בקשת הפירוק, נחתמה עסקה בין החברה ובין חברת "עומר זיווד אלקטרוני בע"מ" (להלן: העסקה ועומר, בהתאמה) במסגרתה קיבלה עומר את כל נכסי החברה תמורת סכום של 2.2 מיליון ש"ח, בפריסת תשלומים עד סוף שנת 2011. על אף היקפה המשמעותי של העסקה במישור הכלכלי והעסקי, לא נערך בין החברה ועומר הסכם כתוב המפרט את תנאיה והיא עמדה בסתירה לתנאי השעבודים הספציפיים והצפים שיצרה החברה לטובת בנק דיסקונט. בנוסף, העסקה נערכה מבלי שניתנה לספקים כל הודעה בדבר ביצוע העסקה ומשמעותה לגביהם. עם כניסתו של המפרק לתפקיד, הוא מצא כי החברה אינה קיימת עוד, וכי עומר מחזיקה במפעל החברה ומפעילה אותו. בעלי השליטה בחברה נדרשו למסור את כל ההמחאות שנתקבלו מן העסקה אך הם לא עשו כן. בהמשך, ובמקביל להליכים שונים שאינם רלוונטיים לענייננו, הגישו בעלי השליטה, הם המבקשים בבקשה שלפניי, שתי תביעות חוב על סך של 2,600,000 ש"ח כל אחת. בתביעות החוב צוין כי מקורן ב"כספים ששולמו בגין חובות החברה לנושים שונים כולל בנק דיסקונט, רו"ח...ועוד". תביעות החוב אינן מפרטות כיצד חושבו הסכומים הנטענים בהן, את מועדי התשלום של סכומים אלה, את אופן התשלום, או את זהותם של הגורמים שקיבלו את התשלומים.

2.

המפרק פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר לו לשלם מקופת הפירוק הוצאות פירוק, דיבידנד לנושים בדין קדימה בשיעור של 100% ודיבידנד לנושים הרגילים בשיעור של 30%. בד בבד, ביקש המפרק מביהמ"ש לקבוע – לפי סעיף 6(ג) לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) – כי זכותם של בעלי השליטה להיפרע מן החברה תושעה עד לפירעון מלוא התחייבויות החברה כלפי נושים אחרים שלה. זאת, על רקע התנהלותם הכושלת וחסרת האחריות. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה. בהחלטתו הוא אישר את התשלומים שנתבקשו וקבע, כי המקרה שלפנינו הוא מקרה בו "יהיה צודק ונכון להשעות זכות הפירעון של בעלי השליטה עד לאחר שהחברה תפרע את מלוא התחייבויותיה כלפי נושיה האחרים של החברה כאמור בסעיף 6(ג) לחוק החברות" (עמ' 8 להחלטה). בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי, כי מסקירת מכלול האירועים וההתקשרות עם עומר נראה כי בעלי השליטה בחברה פעלו באופן הפוגע בחברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה:

"עריכת עסקת עומר פגעה בתכלית החברה והיה בה כדי לקפח נושים שכן נכסי החברה ולקוחותיה הועברו מבלי להעביר את התחייבויותיה של החברה לנושיה. מטרת העסקה הייתה לכסות את ערבותם האישית של בעלי השליטה ושחרור בטחונותיהם הפרטיים, נעשתה בידיעה ברורה שנושי החברה יוותרו בלא כלום. בעלי השליטה בחברה, ככאלה, היו חייבים להיות מודעים למצבה הקשה של החברה בעת עריכת עסקת עומר אך בחרו שלא לחשוף זאת בפני ספקיה של החברה וגורמים אחרים עמם באו במגע אלא העדיפו את טובתם האישית תוך כריתת עסקה בחשאי. ריקון החברה מתוכנה, הותרתה כקליפה ריקה והעמדת האינטרס הפרטי של בעלי השליטה מעל האינטרס של החברה ושל נושיה הינה פעולה שנעשתה תוך ניגוד עניינים" (עמ' 7 להחלטה).

בית המשפט המחוזי דחה ביום 18.11.2009 בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים. בהחלטתו הוא ציין, כי אין לקבל את הבקשה "בעיקר בגלל הכספים הצפויים להתקבל בקופת הפירוק גם לאחר החלוקה שיוכלו לשמש, ככל שיוחלט שיש לחברה חוב כלפי המבקשים, לתשלום למבקשים כנושים רגילים בחלוקה הבאה" (עמ' 2 להחלטה המצ"ב).

3.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש לבית משפט זה ערעור ויחד עמו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. בקשה זו מונחת לפניי. בגדרה של הבקשה נטען כי אם לא יעוכב ביצוע ההחלטה והמפרק יחלק את הכסף שבקופה לנושים – יסוכל הערעור ולמבקשים ייגרם נזק בלתי הפיך. עוד נטען, כי נסיבותיהם האישיות של המבקשים מצדיקות את העיכוב, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בתגובה שהוגשה מטעמה של משיבה 1, באמצעות המפרק, הוא מציין כי לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, שלח המפרק למרבית הנושים הרגילים של החברה המחאות שחלקן כבר הוצג לפירעון. טרם הומצאו המחאות לקבוצה קטנה של נושים רגילים, שבעניינם ביקש המפרק לבדוק – טרם התשלום – אם נגבו על ידם סכומים לאחר שהוצא צו הפירוק מכוח בטחונות או ערבויות צד שלישי שהיו בידיהם. לגופו של עניין טוען המפרק, כי אין הצדקה לעיכוב החלטתו של בית המשפט המחוזי הן משום שמדובר בסעדים כספיים שלא נהוג לעכבם; הן משום שלא צפוי קושי בהשבת כספים אלה לקופת הפירוק, הואיל ומדובר בתשלומים לרשויות ולבעלי תפקיד; הן משום שניתן להניח, ברמה גבוהה של וודאות, כי קופת הפירוק תוכל לשלם למבקשים בעתיד, ככל שיהיה צורך בכך, תשלום באותו שיעור לו זוכים הנושים הרגילים כעת, וזכויותיהם לא תפגענה. בצד האמור מדגיש המפרק, כי בעוד שבבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי חובה של החברה כלפי המבקשים עומד על "כ-1.5.מיליון ש"ח לפחות", תביעות החוב שהגישו המבקשים – אשר טרם נבדקו – הן על סך של 2.6. מיליון ש"ח. ככל שתביעות אלה יאושרו במלואן, והשעיית זכות הפירעון של המבקשים תבוטל, יהיה בכך כדי לשנות את מאזן תביעות החוב באופן שהיקף הנשייה יוכפל וישולש, והמבקשים יהוו כ-75% מכלל הנשייה הרגילה. במקרה כזה, לא תוכל קופת הפירוק לשלם להם בעתיד – ככל שערעורם יתקבל – דיבידנד של 30%, כפי שמשולם כעת לכל יתר הנושים הרגילים. דא עקא, שלעמדת המפרק סיכויי המבקשים לזכות בערעור קלושים.

4.

הכונס הרשמי סבור אף הוא כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו, הערעור שהגישו המבקשים נסב על ממצאי עובדה ומהימנות וסיכוייו נמוכים. בנוסף, הואיל

ומדובר בהחלטה שמשמעותה כספית בלבד, מאזן הנוחות איננו נוטה לטובתם של המבקשים. הכונס הרשמי מדגיש אף הוא, כי גם לאחר ביצועה של ההחלטה – היינו, העברת 100% הנשייה בדין קדימה ו-30% הנשייה הרגילה – יוותר בקופת הפירוק סכום הצפוי לעלות על הסכום אותו תובעים המבקשים בערעורם. זאת, בהנחה כי תביעות החוב שהגישו תאושרנה בסכום בו נקבו בבקשתם - 1.5 מיליון ש"ח. ממילא, בשל כך שהמפרק כבר שלח לנושים בדין קדימה וכן למרבית הנושים הרגילים של החברה המחאות שחלקן כבר הוצג לפירעון מדובר ב"מעשה עשוי" ולא ניתן עוד לעכב את ההחלטה.

בהחלטתי מיום 16.12.2009 פטרתי את משיבים 3-2, לבקשתם, מהגשת תגובה לבקשה.

5.

לאחר שנתתי דעתי לבקשה ולתגובות לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. מתגובתו של המפרק עולה, כי לאחר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע בבית משפט קמא הוא שלח לנושים בדין קדימה וכן למרבית הנושים הרגילים של החברה המחאות בהתאם להחלטה נושא הערעור. חלק מן ההמחאות כבר הוצגו לפירעון. במובן זה, רכיבים מסוימים של ההחלטה שלעיכובה עותרים המבקשים – הם בגדר "מעשה עשוי". ביחס לרכיבים אלה הבקשה שלפניי אינה, אפוא, בקשה לעיכוב ביצוע אלא בקשה להשבת המצב לקדמותו, ולכך לא אוכל להיעתר (והשוו: ע"א 7156/06

צמח נ' גבאי (לא פורסם, 26.11.2006) פסקה 7 להחלטתו של השופט ד' חשין. כן השוו, בשינויים המחויבים, ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד אבנר כהן (לא פורסם, 10.11.2009) פס'ה 11 להחלטתו של השופט ג'ובראן).

6.

באשר לרכיבי ההחלטה שטרם בוצעו. כלל הוא, כי הגשת ערעור, כשלעצמה, אינה מצדיקה עיכוב ביצוע. מכאן, שעל העותר לעיכוב ביצוע להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו במובן זה שאם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. המבקשים שלפניי לא הוכיחו כי תנאים אלה מתקיימים בהם. אכן, כטענת הכונס, ערעורם של המבקשים מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר לאופן התנהלותם של המבקשים, ניהולה של החברה ומהותה האמיתית של עסקת עומר. כפי שצוין לא אחת, ערכאת הערעור אינה נוטה, על דרך הכלל, להתערב בממצאי עובדה מעין אלה. לפיכך, על פני הדברים – ומבלי לטעת מסמרות בעניין זה – אין בידי לומר כי סיכויי הערעור שהגישו המבקשים הינם גבוהים.

7.

בנוסף לאמור, מאזן הנוחות איננו נוטה לטובתם של המבקשים. ראשית , מדובר בהחלטה המטילה חיוב כספי, וכידוע הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של סעד מעין זה, אלא במקרים חריגים, שעניינם של המבקשים אינו נמנה עליהם (ראו, למשל, ע"א 7745/09

אטיאס נ' סלומון (לא פורסם, 26.11.09; ע"א 7221/01 י .ג. רובינשטיין ייצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 182 (2002)). שנית , לא הוכח כי ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תדחה והמבקשים יזכו בערעורם, ייגרם להם נזק בלתי הפיך והם לא יוכלו להיפרע מהחברה. אף אם תתקבלנה טענותיהם בערעור, מעמדם של המבקשים יהיה כשל נושים בדין רגיל והנושים בדין קדימה יקבלו את חלקם ראשונים. לכן, לא ניתן לקבל את הטענה לפי אי-עיכוב ההחלטה ביחס לנושים בדין קדימה תסב נזק בלתי הפיך למבקשים. זהו מצב הדברים גם ביחס לחלוקת הדיבידנד לנושים הרגילים. המבקשים טוענים בבקשה שלפניי, כי חוב החברה כלפיהם עומד על 1.5 מיליון ש"ח לפחות. אין כל חשש כי אם יזכו בערעורם לא יוכלו להיפרע מן החברה, שכן הכספים שהצטברו בקופת הפירוק יוכלו לשמש למטרה זו. אכן, תביעות החוב שהוגשו מטעם המבקשים עומדות על סך של 2.6. מיליון ש"ח כל אחת . ככל שתאושר תביעת החוב של המבקשים בסכום זה במלואה, להבדיל מן הסכום לו הם טוענים בבקשה, יהיה בכך כדי לשנות את מאזן תביעות החוב ולעמדת המפרק, לא תוכל קופת הפירוק לשלם להם בעתיד דיבידנד של 30%, כפי ששולם עתה לנושים הרגילים. ברם, לא ניתן להתעלם מכך שלקביעתו של בית המשפט המחוזי תביעות החוב האמורות אינן מפרטות באיזה אופן חושבו הסכומים הנטענים בהן; מועדי התשלום של אותם סכומים; אופן התשלום; וזהותם של הגורמים המקבלים. בנסיבות אלה, לא אוכל להניח, לטובתם של המבקשים, כי נשייתם הפוטנציאלית אכן עומדת על סכום כולל של 5.2 מיליון ש"ח, סכום שכאמור אין הם טוענים לו בבקשה שלפניי. שלישית , הנושים ממתינים מזה זמן רב לפירעון חובותיהם. בקופת הפירוק הצטברו כספים המאפשרים תשלום מלא לנושים בדין קדימה ותשלום חלקי לנושים הרגילים. גם עובדה זו מטה את מאזן הנוחות נגד המבקשים (וראו, למשל, ע"א 5653/09 אדרעי נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 8.7.09)).

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו לכל אחד מהמשיבים 1 ו-4 שכר-טרחת עורכי-דין בסכום של 8,000 ש"ח.