ע"א 1623/10 סולל בונה בע"מ נ. איברהים יונס סיעארה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ש' ברלינר ), שבגדרו נקבע, בין היתר, כי ישולם למשיב 1 פיצוי בגין אחריותה בנזיקין של חברת סולל בונה בע"מ, היא המבקשת 1, לתאונת העבודה שבה הוא נפגע.

תמצית העובדות

1.

המשיב 1, יליד שנת 1983 המתגורר בכפר חארס שבנפת חברון, נפצע ביום 22.10.03 בתאונת עבודה, בעת שהועסק כראש צוות ועגורנאי באתר הבניה של מפעל "רד-בינת" בהר חוצבים שבירושלים. תאונה זו ארעה כאשר פיגום שעליו עמד המשיב 1 לצורך עבודתו ניתק חלקית מאחיזתו בקיר הבניין ונטה על צידו, וכתוצאה מכך נפל המשיב 1 מגובה ונחבט בקרקע. במועד התאונה הועסק המשיב 1 על-ידי חברת "ואג'יה קאסם לבנין ופיתוח בע"מ" (להלן: חברת קאסם ), שהינה חברה קבלנית המבצעת עבודות בניה. לצד חברה זו, פעלה המבקשת 1 בתור הקבלן הראשי האמון על בניית המפעל שבמהלך בנייתו ארעה התאונה. בעקבות התאונה נותר המשיב נכה לצמיתות בשיעור של 100% והוא מאושפז כיום בבית החולים השיקומי שבבית ג'אלה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ולפיכך משלם למשיב בגין הוצאותיו הרפואיות, כפי עלותן בישראל.

2.

תביעתו של המשיב 1 נידונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, שקבע כי התאונה נגרמה בשל שתי נסיבות משולבות: המטען הכבד יתר על המידה שהועמס על הפיגום, וחוזקו הבלתי מספק של הפיגום אשר לא היה מעוגן בצורה בטוחה לקיר הבניין. על סמך קביעות אלו, סבר בית המשפט המחוזי כי לתאונה אחראיים שלושה גורמים –

חברת קאסם, אשר הייתה אחראית על חיבורו של הפיגום; המבקשת 1 אשר סיפקה את הפיגום, ובשל כך הייתה אחראית לחולשתו ולליקוי בחיבורו לקיר; והמשיב 1 עצמו, אשר בתפקידו כראש צוות ועגורנאי הורה על העמסת המטען הכבד על הפיגום. נוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי בניכוי האשם התורם של המשיב 1, ששיעורו הועמד על 20%, יש לחלק את האחריות בין חברת קאסם לבין המבקשת 1, כך ש-80% יוטלו על המבקשת 1 והיתר יושתו על חברת קאסם. לאחר שהעריך את הנזק שנגרם למשיב, פסק בית המשפט כי סך הפיצוי שלו זכאי המשיב 1 עומד על 4,010,000 ש"ח, שמתוכם – לאחר ניכוי בגין הרשלנות התורמת של המשיב 1 ותשלומי המוסד לביטוח לאומי – נקבע כי היתרה לפיצוי על-ידי חברת קאסם ועל-ידי המבקשת 1 הינה בסך של 1,088,437 ש"ח, לפי החלוקה שנקבעה כאמור. עוד פסק בית המשפט המחוזי, כי לחיוב זה יש להוסיף חיוב נוסף בסך 20% בעד שכר טרחת עורך-דין ומע"מ.

בצד האמור, דן בית המשפט בשאלת חלוקת האחריות בין המבטחים של המעורבים בתאונה וקבע כי חברת "הכשרת היישוב חברה לביטוח בע "מ", אשר ביטחה את חברת קאסם; המבקשת 2, אשר ביטחה את המבקשת 1; וחברת "מגדל חברה לביטוח בע "מ" (להלן: חברת מגדל ), אשר ביטחה את נכסי רד-בינת ובהתאם לאמור בחוזה גם את חמבקשת 1 – יישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם על-פי היחס שבין שיעורי סכומי הביטוח, וזאת מכוח הוראת סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981.

3.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה, הן על-ידי המבקשות, הן על-ידי חברת מגדל והן על-ידי המשיב 1. במקביל, הוגשה על-ידי המבקשות בקשה לבית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק-דינו עד למתן פסק הדין בערעור. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט (כב' סגן הנשיא ש' ברלינר ), לאחר שקבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכי אפילו יתקבל הערעור, תוכל מי שתשלם ביתר לקבל את ההשבה המתאימה מהמבטחת האחרת.

4.

ביום 16.4.2010 הוגשה לבית משפט זה הבקשה שלפניי, שאף בגדרה מתבקש עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת בקשה זו, מעלות המבקשות מספר טענות. ראשית,

טוענות הן כי שגה בית-המשפט בקובעו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. בין היתר, גורסות המבקשות כי הסכום שקבע בית המשפט לפיצוי נפסק על-בסיס ראיות חלקיות ומוטעות לגבי עלות אשפוזו של המשיב 1, וכי

ה"אשם התורם" של המשיב 1 גבוה מכפי שפסק בית המשפט המחוזי (20%). כן טוענות המבקשות, כי שגה בית המשפט באופן שבו יישם את הכללים הנוגעים לכיסוי של כפל מבטחים. שנית , גורסות המבקשות כי מאזן הנוחות בנסיבות העניין נוטה לטובתן. טיעון זה נסמך בעיקרו על העובדה שהמשיב 1 הינו תושב הרשות הפלסטינית, ובשל כך – לשיטת המבקשות – קיים סיכוי שלא ניתן יהיה לאכוף עליו את פסק-דינו של בית משפט זה, במידה ויתקבל ערעורם, והלכה למעשה – לא יוכלו לקבל ממנו את כספן בחזרה. לחיזוק טענתם זו, מתבססות המבקשות על עדות אביו של המשיב 1 בפני בית המשפט המחוזי, כי ברגע שיתקבל סכום הפיצויים שנפסק לזכות בנו, הוא יועבר ישירות לבית החולים שבו הוא מאושפז לשם כיסוי ההוצאות.

5.

המשיב 1 טוען מנגד, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו, היות והסכום שנפסק לזכותו נמוך בצורה משמעותית מהיקף הפיצוי שאמור היה להיות משולם לו נוכח חומרת פציעתו. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגש על-ידיו ערעור, ומשכך, כלל לא ניתן – לשיטתו – לקבוע כי סיכויי ערעורן של המבקשות גבוה מהסיכויים לכך שערעורו יתקבל. עוד טוען המשיב 1, כי עסקינן בחיוב כספי, והכלל בעניינים כגון דא הוא שאין מעכבים את ביצוע פסק הדין. באשר לטענת המבקשות, לפיה קיים חשש כי אם יתקבל ערעורם לא יוכלו לזכות בכספם בחזרה, נוכח היות המשיב 1 תושב הרשות הפלסטינית, סבור האחרון כי במידת הצורך ניתן יהיה לגבות את הסכום מן הכספים המועברים לידיו דרך קבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי. לבסוף, טוען המשיב 1 כי ערעורן של המבקשות נסמך על קביעות עובדתיות, ומשכך הסיכוי להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין הוא נמוך.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטתו בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, וכן בתגובת המשיב לטענות השונות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ככלל, אין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצועו של פסק דין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על מנת לסטות מכלל זה, צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים: הראשון, כי סיכויי הערעור הינם גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כך שאם יבוצע פסק-הדין, אך הערעור יתקבל בסופו של יום – יתעורר קושי להחזיר את המצב לקדמותו (ראו: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 181 (2002); (להלן: עניין רובינשטיין )).

7.

אינני נדרש לטעת מסמרות בסיכויי הערעור לאחר שלא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן של המבקשות. ראשית , מדובר בהחלטה המטילה חיוב כספי, וכידוע, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של סעד מעין זה, אלא במקרים חריגים (ראו, למשל, עניין רובינשטיין, בעמוד 182; ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון

(לא פורסם, 26.11.09)). שנית , חרף טענותיהן של המבקשות ביחס לקושי הטמון בהיות המשיב 1 תושב הרשות הפלסטינית, לא שוכנעתי – נוכח התשתית שהונחה לפניי – כי ככל שבקשתן לעיכוב ביצוע תידחה והמבקשים יזכו בערעורם, לא יעלה בידם להיפרע מן המשיב. לצד האמור יוסף, כי נוכח מצבו הפיסי הקשה של המשיב 1 – שאיננו שנוי במחלוקת – לא שוכנעתי כי הנזק שעלול להיגרם למבקשות מדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עולה על הנזק שייגרם למשיב 1 בהנחה וכספי הפיצויים יעוכבו.

8.

זאת ועוד. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו בנושא עיכוב הביצוע, חלק לא מבוטל מהטענות שבבסיס ערעורן של המבקשות מופנות נגד קביעת בית המשפט המחוזי בעניין חלוקת האחריות בין המבטחים השונים. ביצוע פסק הדין בהיבט זה אינו יוצר מצב בלתי הפיך שאינו ניתן לריפוי על דרך של השבת הסכום. זאת, בעיקר כאשר יכולתו העתידית של מקבל הכספים להשיבם אם יפסיד בערעור, אינה מוטלת בספק (ראו: ע"א 584/10 לצט נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה (לא פורסם, 15.4.2010); ע"א 9214/09 בשן נ' עיריית רמת השרון (לא פורסם, 16.11.09); ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (לא פורסם, 28.10.02)). במקרה דנן, נהיר כי המבקשות – אם יתקבל ערעורם – לא יתקשו לזכות בהשבה מחברות הביטוח האחרות שלא נטען כי קיים ספק בדבר יכולתן הפיננסית.

הבקשה נדחית איפוא. המבקשות ישאו בשכר טרחת עו"ד של המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח.