ע"א 832/18 מלון שלום אילת בע"מ נ. נדבך לנדל"ן והשקעות בע"מ ו69 אח'

1.

בקשה לעכב באופן חלקי את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ג' לוין ), בת"א 26901-12-12, שניתן ביום 13.12.2017.

2.

עניינו של פסק הדין בתביעה שהגישו המשיבים 70-1 (להלן: המשיבים ), נגד המשיבה 71 (להלן: המשיבה ) אשר חכרה מרשות מקרקעי ישראל מגרש באילת עליו נבנה לאורך השנים מבנה שמחולק לשני אגפים, צפוני ודרומי, המשלב מסחר ומלונאות (להלן: המבנה ). המשיבים רכשו מהמשיבה זכויות חכירה בחנויות אשר נמצאות באגף הדרומי של המבנה (להלן: מרכז שלום ). בתביעה עתרו למתן צו עשה אשר יורה למשיבה לרשום את המבנה כבית משותף וכן לרשום את זכויותיהם בפנקס הבתים המשותפים (להלן: רישום הזכויות ). בנוסף, עתרו לקבלת סעד הצהרתי לפיו חלקים מסוימים במרכז שלום וכן אחוזי בנייה שאושרו למבנה הם רכוש משותף השייך לכלל בעלי זכויות החכירה במבנה. המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) היא חברה בע"מ אשר רכשה מהמשיבה בשנת 1988 את הזכויות במגרש עליו עומד המבנה. המבקשת 2 היא חברה בע"מ הנותנת שירותים למרכז מסחרי חדש שנמצא באגף הצפוני של המבנה. המבקשת 3 היא חברה בע"מ, לא פעילה, אשר נתנה בעבר שירותי ניהול למרכז שלום. המבקשת 4 היא חברה בע"מ ובעלת המניות היחידה של המבקשת 1.

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי הסעד המבוקש לרישום המבנה כבית משותף, אינו שנוי במחלוקת נוכח הסכמת המשיבה לרישום. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת למשיבה התחייבות חוזית מפורשת מול המשיבה 1 לרישום הבית כבית משותף. נוכח האמור לעיל, ולאחר דחיית טענות מקדמיות שונות, קבע בית המשפט המחוזי כי חלים על המבנה ההוראות בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, וההוראות בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שנקבעו בנוגע להוצאת שטחים מרכוש משותף. בית המשפט המחוזי בחן את השטחים והזכויות מושא התביעה וקבע כי השטחים הבאים הם רכוש משותף: הקומות המקורות בחניון; שלושת הרחבות במרכז; המקלט; תאי השירותים; חדרי המכונות (להלן: השטחים שבמחלוקת ). עוד נקבע כי הוצאת שטחים אלה מגדר הרכוש המשותף על ידי המבקשת נעשה שלא כדין. על פסק דין זה הגישו המבקשות ערעור לבית משפט זה ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

4.

המבקשות טוענות בבקשתן כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתן. לטענתן, בית המשפט המחוזי שגה ביישום הכללים הנוגעים להחרגת השטחים מהרכוש המשותף, וממילא שגה בקביעתו כי הקומות המקורות בחנייה מהוות שטח משותף. בנוסף, לעניין מאזן הנוחות טוענות המבקשות כי תוצאת פסק הדין גורמת להן פגיעה כלכלית קשה ומטילה עליהן הוצאות כספיות רבות. עוד טענו כי ביצוע הרישום כבית משותף יגרום להן נזק בלתי הפיך, וכן כי זכות גישה חופשית למשיבים לחניון המקורה תוביל לפגיעה כללית קשה בהן. משכך טוענות המבקשות כי יש לעכב את רישום הזכויות של המשיבים בגין השטחים במחלוקת, וכן כי יש לעכב את מסירת מפתחות הגישה לחניון המקורה למשיבים או כל זכות אחרת הנוגעת לחניון זה.

המשיבים סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי וטוענים כי סיכויי הערעור נמוכים וכי בית המשפט המחוזי יישם כראוי את ההוראות הרלוונטיות לגבי הוצאת שטחים מהרכוש המשותף. בנוסף, טוענים המשיבים כי אין כל צורך לעכב את ביצועו של רישום הזכויות, מאחר שבהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.1.2018 נקבע כי רישום כאמור יתבצע תוך שנה ממתן פסק דין חלוט . לעניין החניון טוענים המשיבים כי לא יגרם למבקשות נזק בלתי הפיך אם יתאפשר השימוש בחניון למשיבים. יתרה מכך, טוענים המשיבים כי סגירת הקומות המקורות בחניון מנוגדת לדין וסותרת את הוראות התב"ע. זאת ועוד, נטען כי המבקשות לא הוכיחו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן וכי במידה והשימוש אותו הן עושות בחניון חוקי, אזי ניתן למצוא פתרונות למזער את הפגיעה בהן.

המשיבה 71 טוענת כי הסעד הנוגע אליה בבקשה הוא רישום הזכויות. בנוסף, טוענת המשיבה כי עקב סד הזמנים שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.1.2018 אין לבקשה זו כל משמעות מבחינה אופרטיבית מאחר שבכל מקרה היא עתידה לבצע זאת במסגרת טווח הזמנים שנקבע וההכרעה בערעור תקבע עבור מי יתבצע הרישום. נוכח כך הותירה המשיבה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.

5.

תחילה יובהר כי הבקשה לעיכוב ביצוע רישום הזכויות מיותרת ולא היה מקום להגישה נוכח המועד שנקבע לכך בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.1.2018 כאמור בתגובת המשיבים.

6.

אשר לעיכוב ביצועו של הסעד הנוגע לחניון המקורה, נפסק לא אחת כי ככלל, אין בעצם הגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין עליו מבוקש להשיג. עיכוב הביצוע מותנה בכך שהמבקש יוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים, ביניהם קיים יחס של "מקבילית הכוחות" - כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון , פסקה 4 (26.11.2009); רע"א 2526/17

בית הספר החקלאי סליסין של בית ג'מאל נ' קדמת עדן בע"מ , פסקה 21 (25.4.2017); ע"א 7262/17 שמש נ' ישראלי , פסקה 5 (25.9.2017); ע"א 9167/17

בן דוד נ' קליפר , פסקה 5 (28.12.2017) (להלן: עניין קליפר )). כמו כן, נקבע כי הכלל שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין חל ביתר שאת במקרים בהם מדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין אשר מטיל חיוב כספי. נקבע כי במקרים אלה, יעוכב ביצועו של פסק הדין רק במקרים חריגים במיוחד (ע"א 3198/12 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת נעם ברש בע"מ , פסקה 3 (22.8.2012); ע"א 2105/17 אריגים תוצרת ארצנו בע"מ נ' פינס , פסקה 17 (19.6.2017); ע"א 9386/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' פלוני , פסקה 4 (12.12.2017)).

7.

יישום אמות המידה שאוזכרו לעיל על עניינו מוליך למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור. הנזק העיקרי שיגרם למשיבות הוא נזק כספי, כלכלי. לפיכך, כאמור לעיל, עיכוב ביצוע פסק הדין במקרה כזה הוא החריג לכלל. לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקשות להוכיח כי קיימת הצדקה לחרוג בעניינן מהכלל. נדמה כי לא ייגרם למבקשות נזק בלתי הפיך אותו לא ניתן יהיה לרפא בפיצוי כספי ככל שהערעור שהוגש על ידן יתקבל (ראו והשוו: עניין קליפר , פסקה 5) . אעיר כי לא נטען ובוודאי שלא הוכח על ידי המבקשות חוסר יכולתם של המשיבים לעמוד בחיוב כספי כלפיהן, ככל שכזה יוטל על המשיבים במידה והערעור יתקבל כאמור.

סוף דבר: אני דוחה את הבקשה.