ע"א 4948/20 מאיר ישראלי נ. סיגלית פרץ

המשנה לנשיאה נ' הנדל:

1.

הערעור שלפניי מופנה כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ה"פ 73649-01-18; השופט מ' תמיר ), אשר הורה "על ביטול התחייבותן של [משיבות 1-2 (להלן: המשיבות )] בהסכמי ההלוואה למשכון הזכויות בדירה", ועל ביטול הפעולות שנבעו ממנה.

2.

דא עקא, אף שרישומי בית המשפט מעידים כי בחודש דצמבר 2020 נשלחה לב"כ המערער הזמנה לדיון שנקבע ליום 11.10.2021 – ולמרות שמועד זה עוגן בצו סיכומי הטענות מיום 24.12.2020, בו נקבע כי "הצדדים ישלימו את סיכומיהם בכתב על ידי טיעון בעל פה ביום 11.10.2021 בשעה 9:00" (להלן: החלטת הרשמת ) – המערער ובאת כוחו לא התייצבו לדיון. בעקבות החלטתנו, הגישה ב"כ המערער "בקשה מפורטת", בה הודתה כי "אכן התקבלה ההחלטה בדבר קביעת מועד הדיון הנ"ל במשרדי הח"מ", אך טענה כי "הדבר ככל הנראה לאור טעות אנוש לא הובא לידי הח"מ ונשמט מיומנה". לפיכך, היא מבקשת להסתפק בחיובה בהוצאות, ולקבוע מועד קרוב לדיון בערעור עצמו. בתשובה, טענו המשיבות כי המערער "בחר ביודעין, בחוסר תום לב ובכוונת מכוון" להיעדר מהדיון, במטרה לדחות את ההכרעה בו עד לאחר דיון הוכחות בהליכים קשורים, העתיד להתקיים ביום 22.11.2021. הן מציינות כי בקשת ב"כ המערערת לא נתמכה בתצהיר, כנדרש, ומוסיפות כי בסיכומיו מיום 18.2.2021 התייחס המערער להחלטת הרשמת – בה נקבע, כזכור, גם מועד הדיון – ומכאן שהוא ידע גם ידע עליה. הן מסכמות כי מדובר בערעור סרק על קביעות עובדתיות, ומבקשות "ליתן פסק דין אשר דוחה את הערעור", ומשית על המערער הוצאות משפט "הולמות".

3.

תקנה 450 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – אשר חלה על הערעור, שהוגש ביום 16.7.2020 – קובעת כי אם "התייצב המשיב, ואילו המערער לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, יתברר הערעור או יימחק או יידחה למועד אחר, הכל כפי שיחליט בית המשפט". ככלל, ההנחה היא שיש "לנהוג בגמישות כלפי בעל מחדל שכזה ולהעדיף הטלת הוצאות חלף נעילת שערי בית המשפט בפניו" – אם כי, "למסגרת הדיונית ולמצוות התקנות יש מעמד וחשיבות, ולעיתים נסיבות העניין מצדיקות גישה קפדנית יותר". בין היתר, יש לבחון את הסיבות לאי התייצבות המערער – והאם טענותיו בעניין נתמכות בתצהיר; האם מדובר במחדל יחיד, או בכזה המבטא "דפוס של זלזול בחובות דיוניות"; ואת סיכויי הערעור (רע"א 5919/16 החברה הכלכלית לפיתוח חוף אשקלון בע"מ נ' פרץ , פסקה 16 (10.11.2016); בע"ם 4614/16 פלונית נ' פלוני , פסקה 2 (27.10.2016)). סבורני כי במקרה שלפנינו, אין מנוס ממחיקת הערעור.

4.

ראשית, אף שאין דין טעות אנוש הנובעת ממצב דברים משפטי מורכב כדין "תקלה משרדית" סתמית, אין בבקשת המערער כל התייחסות למהות הטעות ונסיבות התרחשותה. לא זו בלבד, עצם קיומה מוצג כהשערה ולא כעובדה (ראו פסקאות 5 ו-7, בהן נעשה שימוש במונח "ככל הנראה") – ואין צריך לומר שההשערה האמורה לא נתמכה בתצהיר. שעה שהחלטת הרשמת הייתה בידי המערער ובידיעתו, כפי שעולה מההתייחסות אליה בפתח סיכומיו, אין בספקולציה סתמית כדי לכפר על אי ההתייצבות. בתוצאה זו תומכים גם אופי הערעור, המופנה במידה רבה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, והחומר המעיד על הזלזול המתמשך של המערער בסדרי הדין ובהליך השיפוטי. מלבד איחור קצר בהגשת סיכומיו – "בשל הסכמה דיונית בין הצדדים", כלשון המערער, שלא טרח ליטול לשם כך את רשות בית המשפט – יש להזכיר את קביעתו של השופט ג' קרא (בהחלטתו מיום 14.12.2020), כי המערער ניסה "לקבל סעד של עיכוב ביצוע פסק הדין תוך 'עקיפתה' של החלטה שיפוטית", וכי "הצגת הדברים בצורה החוטאת לאמת, גובלת בהטעייה מכוונת של בית המשפט".

5.

מטעמים אלה הערעור נמחק – ובנסיבות העניין, יישא המערער בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת ב"כ בסך 5,000 ₪.