ע"א 5001/16עו"ד דרור אורן נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

1.לפניי בקשה שהגישה המשיבה למחיקה של הערעור על הסף.

אפרט להלן בקצרה את הרקע העובדתי שבבסיס ההליך והבקשה:

המערער הגיש בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, אשר עניינה טענת המערער כי המשיבה השתמשה ב"לוחות תמותה" (או "לוחות חיים") מיושנים לחישוב הפרמיות בביטוח חיים, מה שלפי הנטען אפשר לה לגבות פרמיות גבוהות יותר עבור הביטוח, שלא כדין.

תחילה אוחד הדיון בבקשת האישור עם שתי בקשות אישור נוספות בהן נטענו טענות דומות, האחת הופנתה כלפי המשיבה, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: תביעת יערי ) והשניה הופנתה כלפי כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: תביעת רואש ). בהחלטה ופסק דין מיום 10.11.2011 (להלן: החלטת ההתיישנות ) דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האישור והתביעה שהגישו יערי ורואש, בקבלו טענת התיישנות שהעלו המשיבות לבקשות האישור.

אשר לבקשת האישור שהגיש המערער. זו הוגשה מכוח שלוש הוראות דין - תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 וסעיפים 55 ו-58 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח ). בהחלטה נקבע כי עילת התביעה התיישנה ככל שהיא נסמכת על שתי הוראות הדין הראשונות, אך כי אין מקום לדחות את בקשת האישור על הסף ככל שהיא מבוססת על סעיפים 55 ו-58 לחוק הפיקוח. כמו כן, היות ותיקון מספר 7 לחוק הפיקוח, אשר הסדיר בשעתו הגשת תובענה ייצוגית מכוח החוק, הוחל על עילה שנוצרה מיום 5.8.1997, הוגדרה קבוצת התובעים המיוצגים כמי שרכשו מאת המשיבה פוליסה לביטוח חיים החל מיום 5.8.1997.

המערער, רואש ויערי השיגו על החלטת ההתיישנות. רואש והמערער חזרו בהם מערעוריהם בעקבות הערות בית המשפט בדיון שהתקיים בפניו, והערעורים נדחו ללא צו להוצאות (ע"א 961/12 וע"א 1921/12, פסק דין מיום 15.7.2013). גם ערעורו של יערי נדחה בהסכמה בהתאם להסדר אליו הגיעו הצדדים (ע"א 9585/11, פסק דין מיום 1.10.2013).

2.בקשת האישור שהגיש המערער הוסיפה אפוא להתנהל בבית המשפט המחוזי בהתאם לעילה ולקבוצה שהוגדרו בהחלטת ההתיישנות, וביום 7.2.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האישור שהגיש המערער (להלן: ההחלטה בבקשת האישור ).

מכאן הערעור שבכותרת, המופנה כלפי ההחלטה בבקשת האישור "לרבות ערעור, למען הזהירות, על החלטת ביניים בתיק זה הכלולה ב"פסק דין והחלטה" מיום 10.11.2011 ... [החלטת ההתיישנות], ככל שהיא נוגעת לקבוצת המבוטחים שאליה מתייחס פסק הדין מיום 7.2.2016" [ההחלטה בבקשת האישור].

3.המשיבה עותרת כאמור למחיקה של הערעור על הסף. בבקשה שהגישה תחילה העלתה היא שני טעמים: האחד, שהמערער כבר השיג על החלטת ההתיישנות וערעורו נדחה; והשני, שהיקף הודעת הערעור אינו עולה בקנה אחד עם דרישת התמציתיות הקבועה בתקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי.

המערער טוען כי יש לדחות את הבקשה על שני ראשיה. במענה לטענה כי הערעור מופנה כלפי החלטה עליה השיג בעבר טוען המערער כי החלטת ההתיישנות חילקה את הקבוצה אשר בשמה הוגשה בקשת האישור לשניים: מבוטחים שרכשו פוליסות עד ליום 5.8.1997, ומבוטחים שרכשו פוליסות לאחר מועד זה. הערעור שהוגש בשעתו, כך הודגש, הוגש אך ורק מטעם קבוצת המבוטחים שרכשו פוליסות עד ליום 5.8.1997 (אותם הוא מכנה "הקבוצה שנדחתה") ועניינו הקביעה בדבר התיישנות תביעתם; ואילו הערעור הנוכחי הוגש בשם המבוטחים שרכשו את הפוליסות לאחר אותו מועד (בלשונו "הקבוצה שנותרה") ועניינו צימצום עילות התביעה שלהם.

במענה לכך טוענת המשיבה כי "פיצולה" של החלטת ההתיישנות כנטען אינו מתיישב עם ההחלטה גופה. עוד טוענת היא כי אם יש לראות בהחלטה המצמצמת את עילות התביעה ביחס ל"קבוצה שנותרה" משום "החלטה אחרת", הרי שעל "החלטה אחרת" הכלולה ב"פסק דין" יש לערער בזכות יחד עם הערעור על פסק הדין; ובנוסף נטען כי בכל מקרה ההחלטה המצמצמת את עילות התביעה גם ביחס ל"קבוצה שנותרה" היא "פסק דין חלקי".

המערער מתנגד לטענות אלו ועומד על דעתו כי בהתייחס ל"קבוצה שנותרה" צימצום העילות בהחלטת ההתיישנות היא "החלטה אחרת", עליה רשאי הוא להשיג יחד עם השגתו על ההחלטה בבקשת האישור.

4.שני הצדדים פרשו טיעונים רחבים והגישו מספר כתבי בי-דין מטעמם. במאמר מוסגר אציין כי שני הצדדים העלו בתשובות שהגישו טענות שלא נטענו על ידם תחילה, ושני הצדדים מתנגדים להעלאתן של טענות חדשות מטעם הצד שכנגד (המערער מתנגד להעלאת טענות שנכללו בתשובה שהגישה המשיבה ובבקשתה להוספת אסמכתא, והמשיבה עותרת למחיקת תגובת המערער לבקשה להוספת אסמכתא). איני מוצאת למחוק איזו מן הטענות או התגובות. אדגיש כי לשני הצדדים ניתנו מספר הזדמנויות להעלות טיעוניהם ולהתייחס לטענות הצד שכנגד, והם פרשו נימוקיהם בהרחבה רבה. הבקשה למחיקת הערעור תוכרע על יסוד כל הטעמים המשפטיים הצריכים לעניין, לאחר עיון בכל הטענות ובכל הפסיקה הרלבנטית (ומטעם זה הבקשה להוספת אסמכתא מתקבלת).

אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר עיון בכל הטענות ובחומר שצורף, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה בחלקה, ולמחוק את חלק הערעור המופנה כלפי החלטת ההתיישנות. להלן נימוקיי.

דיון

5.לשם הכרעה בטענות הצדדים יש לבחון את סיווגה של החלטת ההתיישנות בהתייחס לבקשת האישור שהגיש המערער. בהחלטת ההתיישנות נקבע כי על יסוד הוראת המעבר הקבועה בסעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ) שתיים מן העילות אשר בבסיס בקשת האישור התיישנו, ולגבי העילה השלישית, עילה מכוח חוק הפיקוח, בקשת האישור אינה נדחית על הסף בשל בירור עובדתי הנדרש בעניין. היות ונותרה על הפרק העילה מכוח חוק הפיקוח בלבד, והוראותיו הוחלו על עילה שנוצרה מיום תחילת החוק, 5.8.1997, הוסיף וקבע בית המשפט, כפועל יוצא, כי הקבוצה הרלבנטית כוללת את מי שרכש פוליסת ביטוח מיום 5.8.1997 ואילך.

הנה כי כן, בית המשפט המחוזי סילק על הסף

חלק מבקשת האישור שהגיש המערער, כך ששתיים מן העילות עליהן התבססה הבקשה נדחו ונותרה על הפרק עילה אחת. הקבוצה הרלבנטית הוגדרה בהתאם להוראת התחולה שהיתה קבועה בחוק הפיקוח. החלטה כזו המסלקת חלק מרכיביה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית היא "פסק דין חלקי", ובצדק הפנתה המשיבה בהקשר זה להחלטה ברע"א 7739/16

ג'ונסון נ' פרטנר תקשורת בע"מ

(28.12.2016) (להלן: עניין ג'ונסון ), בה נקבע מפורשות כי "כאשר נקבע בהחלטה מאשרת כי אין מקום לנהל תובענה ייצוגית

בשם תובעים מסוימים או בעילות תביעה מסוימות , קביעה זו מסיימת את הדיון בנוגע לאותם תובעים או עילות ומהווה פסק דין חלקי" [ההדגשה הוספה] (פסקה 8 להחלטה. כן ראו: בש"א 3708/16 אינווסטק חברה לנאמנות (ישראל) בע"מ נ' פריברון , פסקה 7 (6.3.2017); עע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל פסקאות 5-6 ((1.11.2010) (להלן: עניין לוי ).

6.במענה לכך טוען המערער כי רק חלק ההחלטה אשר עסק בקביעות ההתיישנות שהובילו לצמצום הקבוצה היה "פסק דין חלקי". לדידו חלקה הנוסף - שלילת שתיים מעילות התביעה ביחס ל"קבוצה שנותרה" - הוא "החלטה אחרת" עליה רשאי הוא להשיג ביחד עם ערעורו על ההחלטה בבקשת האישור. בין היתר מדגיש המערער בהקשר זה כי בצמצום עילות התביעה לא היה כדי לדחות סעד קונקרטי שהתבקש (בשונה מעניין ג'ונסון ), והוא הצביע בהקשר זה על כך שהמבחן לזיהויו של "פסק דין חלקי" הוא "מבחן הסעד".

איני מוצאת לקבל את טענות המערער ביחס לסיווג החלטת ההתיישנות.

ראשית, ניתוחו של המערער את ההחלטה כהחלטה הכוללת שתי החלטות נפרדות, האחת עוסקת בצמצום הקבוצה המיוצגת (ועל כך השיג לטענתו בערעור שהגיש בשעתו בשם "הקבוצה שנדחתה") והאחת עוסקת בצימצום העילות של "הקבוצה שנותרה" מוקשית היא בעיני, שכן מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. כמתואר לעיל בענייננו תחילה דחה בית המשפט שתיים מן העילות על הסף מחמת התיישנות ותחם את בקשת האישור לבקשה מכוח חוק הפיקוח בלבד, וכנגזרת של כך תחם בית המשפט את הקבוצה המיוצגת לקבוצה הרלבנטית לחוק הפיקוח, קרי למועד התחולה שנקבע בו. לשון אחר, בהחלטת ההתיישנות נקבע כי חלק מעילות התביעה נדחו, צמצום העילות הוביל לצמצום הקבוצה המיוצגת, ומשמעות צמצום הקבוצה היא צמצום הסעד הכספי הכולל (הנטען). חוליות אלו מרכיבות כולן את החלטת ההתיישנות ואין מקום להפריד ביניהן.

שנית, ההלכה לפיה "כאשר בית המשפט המחוזי בהחלטתו דוחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילה מסוימת, זכות הערעור בעינה עומדת גם אם באותה החלטה אושרה תובענה ייצוגית בעילה אחרת והדיון בעניין זה נמשך" (עניין לוי , פסקה 6), מתיישבת היטב עם הוראות חוק תובענות ייצוגיות, אשר לפיו תובענה ייצוגית ניתן להגיש רק בהתאם לעניינים ולהוראות הדין המנויים בתוספת לחוק תובענות ייצוגיות או בהוראת חוק מפורשת (סעיפים 3 ו-4 לחוק). הדין אשר מכוחו מוגשת התובענה - ולפניה בקשת האישור - הם אפוא יסוד, בסיס ותנאי לבקשת האישור ולתובענה (וגם הוראות המעבר הקבועות בסעיף 45 לחוק תובענות ייצוגיות אשר על יסודן ניתנה החלטת ההתיישנות מפנות להוראות דין ספציפיות).

במאמר מוסגר אוסיף כי כפי שציין המערער "מבחן הסעד" הוא ככלל מבחן העזר המנחה בבחינת השאלה האם עניין לנו ב"פסק דין חלקי" אשר סיים חלק מתוחם של תובענה (ראו למשל: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354 (1997); רע"א 1763/13 עו"ד משה ימין נ' עו"ד צבי קן-תור , פסקה 4 (25.7.2013)). עם זאת, לצד האמור נקבע בפסיקה לא אחת כי כאשר בית המשפט מכריע באחת מעילות התביעה עניין לנו בפסק דין חלקי, וכך נקבע:

"יכול כי בתביעה אחת יהא על בית-המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים בית-המשפט סופית את הדיון בעילה אחת, או בענין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, הרי לפניך פסק-דין חלקי; ואין בכך כלום כי בענין העילה האחרת או בענין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון . המבחן עדיין יהא אם באותו ענין שבו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה; כגון הכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע" (ע"א 609/78

קן-תור נ' גלבוע , פ"ד לד(1) 239, 249 (1979) [ההדגשה הוספה]. כן ראו: ע"א 327/66 גייגר נ' גייגר , פ"ד כא(1) 303, 307 (1967); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי

115 (2012); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 759 (1995)).

בהתאם לפסיקה זו החלטה המסיימת את הדיון בעילה מעילות התביעה היא "פסק דין חלקי".

7.מטיעוני המערער עולה כי לגישתו "מבחן הסעד" גובר על "מבחן סיום העילה" במקרים בהם סיום דיון בעילה מסוימת אינו מוביל למתן או לשלילת סעד עצמאי (וכך הוא לטענתו בענייננו). ייתכן ובמקרים מסוימים (שנראה כי הם חריגים יחסית) עשויות להתעורר שאלות לעניין היחס בין המבחנים האמורים, אולם דומני כי בענייננו אין צורך להכריע בכך, הן משום שלאחר עיון בבקשת האישור ספק רב בעיני האם ניתן לקבל את טענת המערער כי שלילת שתיים מן העילות לא השליכה כלל על הסעדים שהתבקשו (ובין היתר אזכיר כי שלילת שתיים מהעילות הובילה לצמצום הקבוצה, ובכך יש להשליך על גובה הסעד הכולל); והן משום שעניין לנו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, וכאמור היות ותנאי לאישורה של תובענה ייצוגית הוא קיומה של עילה בהתאם לעניינים ולחיקוקים המנויים בחוק תובענות ייצוגיות, בהחלטה השוללת את האפשרות להגיש תובענה על יסוד אחת מהוראות דין עליה התבססה בקשת האישור יש לראות בכל מקרה "פסק דין חלקי" (ולמען הסר ספק אדגיש כי האמור אינו בא לגרוע או להחליף את "מבחן הסעד" החל גם הוא בסיווג החלטות בהליכים ייצוגיים (ראו: בר"מ 5071/16 אלבז נ' עיריית באר שבע (8.11.2016); רע"א 6094/16 רוזובסקי נ' איזי פורקס בע"מ (2.1.2017)), אלא מוסיף הוא עליו כך שגם החלטה השוללת סעד וגם החלטה השוללת עילה הן בבחינת "פסק דין חלקי").

מסקנתי היא אפוא כי החלטת ההתיישנות היתה "פסק דין חלקי", והמערער רשאי היה להשיג על כל הקביעות הכלולות בה (הן צמצום העילות והן צמצום הקבוצה) במסגרת ערעור בזכות אותו היה עליו להגיש בתוך ארבעים וחמישה ימים ממועד המצאתה לידיו. המערער הגיש כזכור ערעור על פסק הדין החלקי, וגם אם לא השיג בשעתו על כל חלקיו, כטענתו (והצדדים חלוקים ביחס לכך), אין באפשרותו להשיג עליו כעת.

8.נוכח מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון במחלוקות הנוספות שהתגלעו בין הצדדים, הנובעות מן העובדה שהמערער כבר השיג פעם אחת על החלטת ההתיישנות.

בהקשר זה אעיר כי המערער טוען שאת הערעור הקודם הגיש בשם "הקבוצה הנדחית" ואילו הערעור דנן הוגש בשם "הקבוצה שנותרה", ונראה כי המערער מתייחס לשתי קבוצות משנה אלו כשני בעלי דין שונים. ואולם, יש לזכור כי בשלב הדיוני בו מצוי המערער, קודם לאישורה של תובענה ייצוגית, בעל הדין הרלבנטי הוא "המבקש" אשר הגיש את בקשת האישור (ראו ההגדרה בסעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות), ועל כן שני ההליכים - הערעור שהוגש בשעתו והערעור הנוכחי - הוגשו בידי המערער עצמו.

הצדדים חלוקים כאמור האם המערער משיג בערעור שבכאן בשנית על קביעות שעליהן כבר השיג במסגרת הערעור שהגיש בשעתו; וכן בשאלה העקרונית האם לוּ היתה מתקבלת טענת המערער כי ההחלטה בדבר צמצום העילות היא "החלטה אחרת" וכן היתה מתקבלת טענתו כי לא השיג עליה בערעור שהגיש בשעתו על החלטת ההתיישנות, רשאי היה הוא להשיג עליה כעת כהחלטה ש"נבלעה" בפסק הדין הסופי. שאלות אלו מעוררות שיקולי מדיניות שונים, אולם כאמור נוכח מסקנתי כי ההחלטה בדבר צמצום עילות התביעה הכלולה בהחלטת ההתיישנות היא "פסק דין חלקי", לא נדרשת הכרעה בשאלות הללו ובשאלות המשנה שהן מעוררות, וניתן להותירן לעת מצוא.

9.המשיבה עתרה בבקשה שהגישה למחיקת הודעת הערעור כולה. ואולם בעניין זה צודק המערער בטענתו כי אין מקום להורות על מחיקה של הערעור כולו, שהרי על ההחלטה בבקשת האישור מובן כי רשאי המערער להשיג וערעורו הוגש במועד (בהתאם לארכה שניתנה). מחיקת הערעור כולו אינה מידתית לטעמי, והתוצאה המאוזנת היא להורות למערער לתקן את הודעת הערעור כך שתופנה כלפי ההחלטה בבקשת האישור בלבד.

אשר לראשה השני של הבקשה, בה התבקשה מחיקה נוכח אורכה ואופן עריכתה של הודעת הערעור, אשר לפי הנטען לא נערכה בהתאם לדרישת התמציתיות הקבועה בתקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי. בעניין זה סבורה אני, לאחר עיון בהודעת הערעור, כי מדובר בעניין גבולי, אולם נושא זה ממילא התייתר נוכח התיקון הנדרש להודעת הערעור על יסוד הקביעות לעיל (ואעיר כי גם בעניין זה נכון היה שהמשיבה תעתור לתיקון הודעת ערעור ולא למחיקתו, שכן מחיקת ערעור היא סעד דרסטי שככלל אין מקום לנקוט בו בגין אי עמידה בדרישת התמציתיות).

הנה כי כן, על המערער להגיש הודעת ערעור מתוקנת המופנית כלפי ההחלטה בבקשת האישור בלבד .

המערער יקפיד כי הודעת הערעור שתוגש תערך בהתאם לתקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי. הודעת ערעור מתוקנת תוגש בתוך 30 ימים מעת המצאת ההחלטה למערער.

לאחר ששקלתי בדבר ובהתחשב בנסיבות העניין בכללותן ובכך שהסעד העיקרי לו עתרה המשיבה - מחיקה של הודעת הערעור - לא ניתן, אלא נקבע כי יש לתקן את הודעת הערעור, לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים באמצעות הפקסימיליה ותתייק את ההחלטה בתיקי השופטים.