ע"א 5031-22 ע"א 5031-22

1.בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת א' לושי-עבודי) בפש"ר 60855-03-11 מיום 21.5.2022.

2.ואלו תמצית העובדות הרלוונטיות לענייננו: ביום 11.5.2006 חתם המשיב 2 (להלן: החייב), בשמו ובשם שני אחיו, על הסכם עם המבקש 1, המבקש 3 ואדם נוסף (להלן ביחד: הרוכשים המקוריים), שבגדרו נמכרו לרוכשים המקוריים הזכויות בנכס מקרקעין, הכולל שתי חנויות ודירת מגורים (להלן בהתאמה: ההסכם הראשון והנכס). בהמשך לכך, נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת הרוכשים המקוריים. לאחר מכן, המבקש 2 ואדם נוסף (להלן ביחד: הרוכשים החדשים) ערכו הסכם עם הרוכשים המקוריים, שבגדרו רכשו מהם את הזכויות בנכס; וביום 19.2.2017 נרשמה הערת אזהרה על הנכס גם לטובת הרוכשים החדשים.

3.בפסק דינו מיום 21.5.2022, אשר ניתן בבקשת המשיב 1 (להלן: הנאמן), במסגרת תיק פשיטת הרגל של החייב, להצהיר כי ההסכם הראשון בטל, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסת החייב, שלפיה הצדדים להסכם הראשון מעולם לא התכוונו לכרות הסכם למכירת הנכס, וכי ההסכמה האמיתית בין הצדדים הייתה ליצור מצג שווא בפני בנק למשכנתאות, כאילו הנכס נמכר לרוכשים המקוריים, כדי לאפשר להם ליטול הלוואה מהבנק, שתועבר לידי החייב, בניכוי תמורה לרוכשים המקוריים בסך 100,000 ש"ח. עוד צוין בפסק הדין, כי החייב הצהיר שזייף את חתימות אחיו על ההסכם הראשון; ונקבע כי הרוכשים המקוריים הפרו את ההסכמה האמיתית בין הצדדים, משלא עלה בידם להשיג הלוואה מהבנק.

לנוכח האמור, נפסק, בין היתר, כי ההסכם הראשון בטל, בהיותו הסכם למראית עין, וכי ההסכמה האמיתית בטלה אף היא. בית המשפט הורה, בין השאר, על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת הרוכשים המקוריים והרוכשים החדשים. כמו כן, בכל הנוגע לדמי השכירות שגבו הרוכשים המקוריים, הרוכשים החדשים או בא-כוחם, בגין השכרת החנויות בנכס, נקבע, בין היתר, כי בא-כוחם יעביר לקופת הכינוס את מחצית חלקו של החייב בדמי השכירות שנגבו החל מחודש דצמבר 2019. עוד נקבע כי הרוכשים המקוריים והרוכשים החדשים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות קופת כינוס נכסי החייב בסך 100,000 ש"ח.

4.ביום 25.7.2022 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי; ורק ביום 28.2.2023 הוגשה הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין.

ככל שניתן להבין מהבקשה, המבקשים עותרים לעיכוב ביצוע החיוב שהוטל עליהם בהוצאות משפט, וכן לעיכוב ביצוע החיוב להשיב לקופת הכינוס את מחצית חלקו של החייב בדמי השכירות מהחנויות, שנגבו עד למועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד מבוקש, "לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לרישום הזכויות של החייב בנכס". לטענת המבקשים, סיכויי הערעור "טובים ביותר". בין היתר, נטען כי המבקש 3 לא היה צד להליך בבית המשפט המחוזי, אף על פי שהיה אמור להיות; כי בית המשפט המחוזי ניהל את ההליך באופן פסול; כי משמעות פסק הדין היא ש"חוטא יוצא נשכר"; וכי לא ניתן משקל בפסק הדין לטענות ולראיות שונות שהציגו המבקשים לפני בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות, נטען כי "ביטול הסכם מכר במקרקעין, דורש ביטול ברשויות המס אשר יתנגדו להשבת המיסים למבקש שינוי המחזיקים בנכס, ביטול הסכמי מכר שבין המבקש לצדדים שלישיים".

5.דין הבקשה להידחות, ללא צורך בתגובה.

כידוע, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין מושא הערעור (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש עיכוב ביצוע כאמור להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן מובהק וכי סיכויי ערעורו טובים (ראו, מני רבים: 4749/20 אלימלך נ' פקיד שומה תל אביב 1, פס' 6 (6.8.2020)). המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם כאמור.

6.תחילה אציין, כי הבקשה שלפניי הוגשה למעלה משבעה חודשים לאחר הגשת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, שיהוי בהגשת בקשה כגון דא עשוי ללמד על היעדר נחיצות אמיתית בעיכוב ביצוע (ראו, למשל: ע"א 10102/16 אדרי נ' מועדון הספורט רמת השרון בע"מ, פס' 7 (3.1.2017)), והמבקשים לא הציגו טעם לשיהוי הכבד שדבק בבקשתם.

7.למעלה מכך, הלכה היא כי בית המשפט ייטה שלא לעכב ביצוע חיובים כספיים, בהיעדר מניעה, ככלל, להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו, למשל: ע"א 9038/18 חזק נ' אלרואי, פס' 6 (16.1.2019)). על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין כספי להראות, אפוא, כי קיים חשש שלא ניתן יהיה להשיב את כספי הזכייה במידה שיתקבל הערעור, או כי מצבו הכלכלי ייפגע באופן אנוש אם לא יעוכב פסק הדין (ראו, לדוגמא: ע"א 7822/20 קרשין נ' גולדשמיד, פס' 6 (16.11.2020)). בענייננו, המבקשים לא הראו כי חל בעניינם אחד החריגים לכלל האמור, ודי בכך כדי לדחות את בקשתם בכל הנוגע להוצאות המשפט ולהשבת דמי השכירות.

8.אשר לרכיב בבקשה הנוגע לרישום זכויות החייב בנכס, נראה כי הכוונה היא למחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת הרוכשים המקוריים והרוכשים החדשים, כמפורט לעיל; ואולם, המבקשים לא הצביעו על נזק בלתי הפיך, שלא ניתן לפיצוי כספי, שייגרם להם כתוצאה ממחיקת הערות האזהרה כאמור.

9.די אפוא באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה.

למעלה מן הצורך, אעיר כי קיים קושי בטענת המבקשים, שלפיה סיכויי הערעור "טובים ביותר", ולו מן הטעם כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס, בעיקרו של דבר, על ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, שכידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם.

10.הבקשה נדחית אפוא, ללא צו להוצאות.