ע"א 5247/20 אהוד לזר נ. רחל רכטר

השופט ש' שוחט :

המערער הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תובענה, על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 21251-01020), למתן סעדים שונים בקשר לבית משותף ברחוב סמילנסקי 4 בעיר נתניה. בהמשך, הגיש המבקש בקשה לתקן את

כתב התביעה כך שיוותר בו סעד אחד בלבד – הצהרה כי ההסכם המיוחד, לפי סעיף 62 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1962, הוא מזויף ולכן לא מחייב אותו (בהיותו נושא תאריך עשייה לא נכון), בקשה לה הסכימו הצדדים. משכך, נדרש בית המשפט המחוזי לתובענה, במתכונתה המתוקנת, ודחה אותה על הסף, מחמת התיישנות.

בפסק הדין, מיום 22.6.20, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט רמי אמיר ), כי עילת התביעה של המערער נתכנה בידו לכל המאוחר בשנת 1986, שהוא המועד המאוחר ביותר בו נחתם ההסכם המיוחד, לטענתו. מאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2020,

34 שנים לאחר מועד היווצר העילה, התביעה התיישנה בין לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), בין לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובין לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות ככל שתאמר שבתובענה במקרקעין עסקינן. בנסיבות אלה בחן בית המשפט המחוזי את טענות המערער בדבר 'השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע', לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות או אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה" לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות - ודחה אותן.

המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו תוך שהוא מכוון ומתמקד בהוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות. לטענתו, היה על בית המשפט לתת את הדעת על המועד בו נודע לו לראשונה על הזיוף של ההסכם המיוחד - שנת 2018- שאז נודע לו "שהחניון התת קרקעי לא משלם מיסי ועד בית" (עמ' 3 לפרוטקול הדיון לפנינו) להבדיל מהמועד בו נודע לו לראשונה על קיומו של ההסכם המיוחד.

לאחר שנתנו דעתנו על מכלול טענות המערער הגענו למסקנה, כי יש לדחות את הערעור בהתאם לסמכות שנתונה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.) לא מצאנו מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בה טעות שבחוק.

למעלה מן הנדרש ובהתייחס לתחולת ההוראה שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות, נוסיף שתנאי שבלעדיו אין לתחולת הסעיף - פעולה ביודעין של הנתבע, או מי מטעמו, שגורמת להטעייתו של התובע ומונעת ממנו לדעת על עילת התביעה. דהיינו, על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות בנוסחו לאחר תיקון מס' 5 משנת 2015, נדרש קשר סיבתי מתמשך בין התנהלות הנתבע לבין ההימנעות מהגשת התביעה , ו"מירוץ ההתיישנות נדחה כל עוד מבחינתו של התובע הקונקרטי (לאו דווקא התובע הסביר), האמצעי הפסול הוא הסיבה המתמשכת לכך שהתביעה לא הוגשה" (רע"א 6938/19 דני אילני נ' פייר ברוך (20.8.2020)). בנוסף, על התובע לפרט "בפירוט מספיק את העובדות שלשיטתו מגלות עילת תרמית או הונאה.... פירוט ברמה כזו הוא בבחינת תנאי סף להפעלת הסעיף... על התובע לטעון את העילה עצמה – העובדות הדרושות כדי להראות שהוא זכאי לתרופה" (טל חבקין ההתיישנות , עמ' 151 וההפניות שם (2014)). עיון בתובענה, שם הקדים המערער ונדרש לטענת ההתיישנות,

מגלה כי הוא לא טען כלל לתחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות (אלא לתחולת סעיף 8 לחוק זה) בעוד שבתשובתו לבקשה לסילוק על הסף הוא לא עמד בפירוט הנדרש, אף לא טען לפעולה כזו או אחרת של מי מהמשיבים ל'הטעיה ביודעין', וטען כי הזיוף הנטען הוא הטעיה לשמה. דא עקא שיש להבחין בין ההטעיה כעילת תביעה לבין ההטעיה כטעם להשעיית תקופת ההתיישנות.

הערעור נדחה, אפוא.

המערער יישא בהוצאות המשיבים 1 ו-3 בסך של 2000 ש"ח לכל אחד; בהוצאות המשיבים 12-10 בסך של 2,000 ש"ח (ביחד); ובהוצאות המשיב 5 בסך של 6,000 ש"ח (סה"כ – 12,000 ש"ח).