ע"א 5965-23 ע"א 5965-23

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' ברקאי) בת"א 64205-02-18 מיום 2.7.2023, בו נפסק כי על המבקשת לשלם למשיבים סך של 11 מיליון ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.3.2012.

1.בתמצית יצוין כי עניינו של ההליך שהתקיים בפני בית משפט קמא הוא בתביעה שהגיש המשיב 1 (להלן: שמיר) ביחד עם החברות שבבעלותו – הן המשיבות 3-2, בה טענו כי הם זכאים לקבלת דמי ייזום בגין עסקת מיזוג בין המבקשת לבין חברת מליסרון בע"מ אותה יזם שמיר.

בפסק דינו, שניתן ביום 2.7.2023, קבע בית משפט קמא כי המשיבים זכאים להשלמת שכר דמי יזום בגין עסקת המיזוג שיזם שמיר, עסקה שבוצעה בשני שלבים. נקבע כי שמיר, באמצעות המשיבות 3-2, היה "הרוח החיה" מאחורי עסקת המיזוג, ולכן הוא זכאי לדמי יזום בגינה. בין היתר קבע בית משפט קמא כי אין בכך שבסופו של דבר נבחרה טכניקת מיזוג אחרת מזו שהציע מלכתחילה שמיר, כדי לשנות ממסקנותיו בדבר תרומתו של שמיר; כי התמורה ששולמה לשמיר בגין עסקת מכירת מניות השליטה במבקשת אינה התמורה המלאה והסופית, שכן רכישת המניות היוותה רק שלב אחד מעסקת המיזוג; וכן כי אין בכך שמעורבותו של שמיר בשלב השני של הליך המיזוג פחתה, כדי לשנות ממסקנה זו.

בית משפט קמא קבע כי יש לחשב את שכרו של שמיר בהתאם לתחשיב עליו הוסכם כאשר הושלם השלב הראשון של מהלך המיזוג, קרי, 1.5% משווי תמורת יתרת המניות אשר ששולמה לבעלי מניות המיעוט בשלב השני; וכי סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד השלמת המיזוג ביום 27.3.2012. בהתאם לכך, הסכום שנפסק לזכות המשיבים עמד על 11 מיליון ₪, וכיום הוא עומד על כ-14 מיליון ₪. את הסכום האמור על המבקשים היה לשלם עד ליום 8.8.2023 (ראו החלטת בית משפט קמא מיום 30.7.2023).

2.ביום 6.8.2023 הגישה המבקשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולצדו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי. במסגרת הבקשה עתרה המבקשת כי יעוכב ביצועו של הסעד הכספי; ולחילופין – כי יעוכב ביצועו של 50% מהסכום או חלקו. עוד הבהירה המבקשת כי היא מוכנה להפקיד את הסכום שיוחלט על עיכובו בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור, או לתת בטוחה אחרת.

3.המבקשת טוענת בבקשתה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ולו בשל גובה הסכום שנפסק, אשר עומד כיום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על כ-14 מיליון ₪. כמו כן, לאור מצבם הכלכלי של המשיבים לא ניתן להבטיח שניתן יהיה להשיב את הכספים שישולמו, ככל שהערעור יתקבל. בהקשר זה היא טענה כי מדוחות חקירת יכולת כלכלית שבוצעו מטעמה עולה כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו איתן דיו ביחס לסעד הכספי שעיכובו מבוקש; כי התנהלותם בעבר מלמדת שכסף נזיל המצוי בידיהם עלול "להתאייד"; וכי מלבד העסקאות נושא הערעור דנן, לא היו למשיבים בשנים האחרונות פרויקטים נוספים שהניבו רווחים בשיעורים דומים. כל זאת כאשר מנגד לא ייגרם למשיבים כל נזק, על אחת כמה וכמה כאשר המבקשת מוכנה להפקיד את הסכום הנדרש בקופת בית המשפט.

4.בכל הנוגע לסיכויי הערעור, עמדת המבקשת היא כי נפלו טעויות משפטיות בפסק הדין, ולכן סיכויי הערעור טובים באופן המצדיק כשלעצמו היעתרות לבקשה. בין היתר היא טענה כי שמיר לא היה הגורם היעיל במיזוג; כי אין קשר בין המיזוג שהציע לזה שבוצע בסופו של דבר; כי לראשונה דרש שמיר את הכספים רק כחמש שנים לאחר עסקת המיזוג; כי הוא עצמו טען בפני רשויות מע"מ שעסקת התיווך התמצתה במכירת מניות השליטה במבקשת, ולכן הוא מושתק מלטעון אחרת; וכי מפסק-הדין עצמו עולה כי אומד דעת הצדדים היה כי בתשלום הראשון תמו התחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיבים.

יתרה מכך, לטענתה, אף לו היה מקום לחייב אותה בדמי הייזום, ומאחר שבהתאם לקביעת בית משפט קמא יש לקבוע את הסכום בהתאם לשלב הראשון, היה מקום גם לחלוקת התשלום בין בעלי השליטה במבקשת לבין מליסרון. חלוקה כזו הייתה מביאה לכך שהמבקשת תחויב בשיעור של 0.50% בלבד משווי המניות שנרכשו מידי הציבור, ולכל היותר בשיעור של 0.94% משווי המניות הללו. כך שיש להורות על עיכוב ביצועו של חלק מהסכום שנפסק, קרי 5,500,000 ש"ח במקרה של יחס של 50%; ו-4,085,400 ₪ במקרה שייקבע יחס של 0.94%. בנוסף, משהמשיבים שילמו אגרה בהתאם לחישוב הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה, לא היה מקום לקבוע הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות עילת התביעה. כמו כן, היקף המניות שנרכשו מהציבור – ממנו נגזרו דמי התיווך – הוא 29.35% ולא 30% כפי שנקבע בפסק הדין, ויש בכך כדי להשפיע על הסכום שנפסק.

5.המשיבים טענו מנגד כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. הם הדגישו כי מדובר בבקשה לעיכוב פסק דין כספי, וככלל דינן של בקשות שכאלה להידחות. עוד הם טענו כי המבקשת כלל לא טענה כי ביצוע פסק הדין יסב לה נזק כשלהו. בהקשר זה נטען כי המבקשת היא חברה מצליחה ורווחית ביותר, וכי תשלום הסכום שנפסק לה לא יגרום לה כל נזק.

עוד טענו המשיבים כי המבקשת אף לא הציבה תשתית ראייתית לתמיכה בטענותיה ביחס למצבם הכלכלי של המשיבים. המשיבים התייחסו ל"חקירת היכולת" עליה הסתמכה המבקשת, וטענו כי מדובר בחקירה מרושלת של גורם לא מוסמך, וכי מסקנותיה מוטעות. לטענתם, שמיר הוא איש עסקים אמיד ונזיל המחזיק בין היתר בנכסי נדל"ן ששווים עשרות מיליוני שקלים; והחברות (הן המשיבות 3-2) הן בעלות יתרת מזומנים מצטברת בסך של כ-21.6 מיליון ₪ המושקעות באפיקים נזילים וסולידיים המייצרים תזרים שוטף העולה על מיליון ₪ לשנה. לאור האמור, לטענתם יש למשיבים איתנות פיננסים ויכולת נזילות כך שלא יהיה כל קושי להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור ידחה.

כמו כן, המשיבים הוסיפו וטענו כי אין בעובדה שהחוב הפסוק הוא בסכום גבוה, כדי להצדיק את קבלת הבקשה. טענה זו סותרת לשיטתם את ההלכה הפסוקה, בפרט כאשר מוכחת איתנותם הפיננסית של המשיבים.

באשר לסיכויי הערעור טענו המשיבים כי הם נמוכים ביותר. זאת משום שלשיטתם המבקשת משיגה על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, קביעות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

עוד יצוין כי לשיטת המשיבים בית משפט קמא שגה בקבעו את בסיס השווי לחישוב זכאותו של שמיר לדמי הייזום, וטענו כי יש לגזור אותו משווי נכסי הנדל"ן של המבקשת במועד המיזוג. משכך הם ציינו כי בכוונתם להגיש ערעור ביחס לקביעה זו בפסק הדין.

יצוין כי בהחלטה מיום 6.8.2023 ניתן על-ידי צו ארעי לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

דיון והכרעה

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.

כידוע, הכלל הוא כי יש לבצע את פסק הדין עם נתינתו, ואין בעצם הגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם תידחה הבקשה והערעור יתקבל, ייגרם לו נזק בלתי הפיך או שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 978/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן (1.12.2005); רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי (28.5.2002)). בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר מקובל לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו מיני רבים: ע"א 5432/16 סמואל נ' רונן, פסקה 16 (31.1.2017); ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר (28.5.2018)).

7.ראשית, באשר לסיכויי הערעור – מבלי לטעת מסמרות, די בכך כי עיון בפסק-הדין ובטענות הערעור מעלה כי אין המדובר באותם מקרי קיצון בהם ברור על-פניו כי הערער חסר כל סיכוי; או מנגד, שניתן כבר בשלב זה לקבוע כי סיכוייו הם גבוהים בצורה יוצאת דופן. לכן, יש לתת לשיקול זה משקל מוגבל ולהתמקד בבחינת מאזן הנוחות שהוא כאמור השיקול העיקרי (רע"א 6199/00 עיריית תל אביב-יפו נ' בצלאל, פסקה 9 (19.11.2010)).

8.ומכאן למאזן הנוחות – כאשר הסעד שלגביו מבוקש עיכוב הביצוע הוא סעד כספי, כבענייננו, ההנחה היא שאין מדובר בנזק שאינו בר-תיקון. לכן, הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע במקרים כאלה (ראו מיני רבים: ע"א 5906/16 שירותי בריאות כללית נ' מועצת הקהילה האורתודוכסית הלאומית בחיפה, פסקה 18 (2.3.2017); ע"א 3361/15 טיטלבאום נ' שפירא, פסקה 17 (22.7.2015)). יחד עם זאת, גם כאשר מדובר בסעד כספי, יכול המבקש לסתור את ההנחה ולשכנע את בית המשפט שמוצדק לעכב את ביצועו. בהקשר זה ניתן להתייחס לשני סוגי מקרים המעוררים חשש שיהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו: ראשית, כאשר המבקש-המערער מוכיח חשש לנזק בלתי הפיך לו עצמו אם יהיה עליו לבצע את החיוב נושא פסק הדין באופן מיידי (למשל – אם ביצוע התשלום יגרום לקריסתו הכלכלית); ושנית – אם המשיב הוא במצב כלכלי בעייתי, וקיים חשש כי אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, והמבקש ישלם לו את מלוא הסכום הפסוק – יתקשה להשיב לו את הסכום ששולם אם בסופו של דבר הערעור יתקבל (ראו למשל: ע"א 4623/06 פז גז 1993 בע"מ נ' חודרה (7.8.2006); ע"א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ (14.8.2011); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 372-371 (2012)).

בכל אחד משני סוגי הטענות הללו, אין די בטענות בעלמא בדבר מצבו הכלכלי הרעוע של המשיב שיקשה עליו להשיב את הסכום הפסוק אם הערעור יתקבל; או בדבר הנזק הצפוי להיגרם למבקש העיכוב אם יידרש לקיים את פסק הדין עובר להכרעה בערעור. מבקש העיכוב צריך להעמיד תשתית ראייתית ועובדתית, גם אם מינימלית, לתמיכה בהן וכן נדרש לפרט באופן קונקרטי את הנזק הצפוי (ראו למשל: ע"א 3314/18 א.דורי בנייה בע"מ נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 11 (11.7.2018); ע"א 4603/22 הפועל ניר רמת השרון נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 10 (10.7.2022)). זאת מאחר שנקודת המוצא לדיון היא כי ניתן פסק דין המשנה את המצב המשפטי ומחייב את בעל הדין שהפסיד לשלם לבעל הדין שזכה את הסכום הפסוק.

9.במקרה דנן, המבקשת לא טענה כי יש לה קושי להעמיד את הכספים או כי הוצאת הכספים מידיה בשלב זה תשפיע על התנהלותה השוטפת ותביא לידי קריסה כלכלית. טענתה נגעה כאמור למצבם של המשיבים ולשאלה האם יהיה באפשרותם להשיב לה את הסכום הפסוק אם הוא ישולם להם וערכאת הערעור תקבע כי עליהם להשיבו. המבקשת טענה כי מצבם של המשיבים אינו מיטבי ולכן הם יתקשו להשיב למבקשת את הסכום הפסוק אם היא תזכה בערעור. מנגד טענו המשיבים כי הם איתנים מבחינה פיננסית וכי לא יהיה להם כל קושי לשלם את הכספים ככל שיתקבל הערעור.

לטעמי, הקושי האפשרי בהשבת הסכום הפסוק אם יתקבל הערעור, נובע במקרה דנן בעיקר מגובה הסכום הפסוק. כך, כפי שהובהר לעיל, פסק הדין נושא הערעור חייב את המבקשת לשלם סכום כסף העומד כיום על סך של כ-14 מיליון ₪. הפסיקה הכירה בכך כי גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב הוא שיקול בהערכת הקושי בהשבתו במקרה שהערעור יתקבל. זאת, מאחר שבמקרים בהם נפסק סכום גבוה, נוצר חשש כי עד להכרעה בערעור, יוציאו המשיבים למצער חלק מהסכום. כאשר מאחר שמדובר בסכום גבוה, קיים במקרים רבים חשש מהאפשרות שלמקבל הסכום יהיה קושי מיוחד להשיבו (ראו למשל: ע"א 7729/18 רכבת ישראל בע"מ נ' כי-כי כבישים עפר ופיתוח בע"מ, פסקה 18 (7.1.2019).

לכן, אף מבלי לבחון בפרוטרוט את מצבם הכלכלי של המשיבים, ואף אם לא יתקבלו טענות המבקשת בהקשר זה, קיים חשש כי המשיבים יכלו חלק מהכספים באופן שיקשה לאחר מכן על השבת הסכום במלואו (ע"א 1390/22 מרכז רפואי צאנז – בית החולים לניאדו נ' פלונית, פסקה 7 (6.4.2022); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (1.12.2005)).

מובן כי אין מדובר בכלל שחל בכל מקרה ומקרה, ויש לבחון כל מקרה בהתאם למכלול נסיבותיו. כך למשל, אם המשיב בערעור הוא תאגיד בנקאי או המדינה, ההנחה היא כי לא תהיה להם מניעה להשיב את הסכום הפסוק אם הערעור יתקבל, ויש לחזור לכן לנקודת המוצא הראשונית לפיה אין לעכב את פסק הדין (ראו והשוו למשל: ע"א 4768/15 בן דב נ' עו"ד רייכבך-סגל (8.10.2015)). הדברים שונים כאשר מדובר באדם פרטי או בחברה קטנה יותר.

10.בענייננו, נפסק כאמור סכום גבוה לחובת המבקשת. המבקשת נכונה להפקיד את מלוא הסכום הפסוק בקופת בית המשפט באופן המאיין את החשש שאם הערעור יידחה, היא לא תקיים את פסק הדין. כמו כן, המשיבים – שטענו כזכור לאיתנותם הכלכלית – לא טענו לדחיפות מיוחדת בביצוע פסק הדין, ודווקא טענותיהם בדבר איתנותם הפיננסית מלמדת כי לא ייגרם להם נזק משמעותי ככל שיעוכב ביצועו של פסק הדין במלואו. כל אלו מטים את הכף לקבלת הסעד החלופי לו עתרה המבקשת – הפקדת הכספים בקופת בית המשפט.

יחד עם זאת, מאחר שהנימוק העיקרי לעיכוב הכספים הוא בסכום הגבוה שנפסק בפסק הדין, ולא מחמת מצב כלכלי רעוע באופן מיוחד של מי מהמשיבים – אין מקום לעכב את התשלום של הסכום הפסוק במלואו. די יהיה בכך אם חלק מהסכום יעוכב, כדי לצמצם את הסיכון כי המשיבים לא יוכלו להשיב את הסכום הזה היה והערעור יתקבל. בהקשר זה אוסיף כי חלק מטענותיה של המבקשת בערעור נוגעות – כפי שהבהרתי לעיל – רק לחלק מהסכום שנפסק (ראו פיסקה 4 לעיל בהחלטה זו).

11.משכך, אני סבורה שיש להיעתר לבקשה בחלקה ולהורות על עיכבו ביצוע של מחצית מהסכום. הסכום שביצועו יעוכב יופקד על-ידי המבקשת בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

היעתרות לבקשה באופן חלקי זה, מאזנת כראוי בין טענות הצדדים והנזקים הצפויים להיגרם לכל אחד מהם מעיכוב ביצועו של פסק הדין (ראו בהקשר זה: ע"א 2571/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (2.6.2022); רע"א 1487/23 כץ נ' ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ (6.3.2023)).

12.סוף דבר; המבקשת תפקיד עד ליום 23.8.2023 בקופת בית המשפט מחצית מהסכום שנפסק בפסק הדין בתוספת הצמדה וריבית עד למועד ההפקדה. יתרת הסכום תשולם למשיבים תוך 30 יום מהיום. לאור התוצאה האמורה – אין צו להוצאות.