רע"א 1487-23 רע"א 1487-23

לפניי שתי בקשות למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ע' אטיאס) בת"א 50711-09-17 מיום 25.01.2023. בגדרה של ההחלטה, התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים לעיכוב ביצוע פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי מיום 23.11.2023, וזאת עד לדיון, בהליך מקביל, בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא ר' שפירא) בע"א 35609-06-22 הקבוע ליום 18.05.2023.

רקע לבקשות

1.המבקש ברע"א 1478/23, זוהר כץ (להלן: כץ), היה בעליה של מבקשת 1 ברע"א 1607/23, ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ (להלן: ראז), החל ממועד הקמתה על-ידו בשנת 1990 ועד לסוף שנת 2008; וכן בעליה של חברת מיטבים אחזקות ופיתוח בע"מ (להלן: מיטבים). ביום 03.11.2008, התקשרו כץ, מיטבים, ראז ומבקשים 3-2 ברע"א 1607/23, אברהם אביטל ורונן אזולאי (מבקשים 3-2, להלן יחד: הרוכשים) – בהסכם אופציה (להלן: הסכם האופציה). מושא הסכם האופציה הוא הסכם נלווה, במסגרתו התחייב כץ למכור לרוכשים 70% מההון המונפק והנפרע של ראז ושל מיטבים, בחלקים שווים ביניהם. מועד מימוש האופציה הוגבל ליום 20.12.2008, כאשר תנאי מכירת ההון הם אלו שפורטו בהסכם המכר, ושהעתקו צורף כנספח א' להסכם האופציה (להלן: הסכם המכר).

2.להסכם המכר קיימות שתי גרסאות שונות. על-פי הגרסה הראשונה – בתמורה למכירת מניותיו, ישוחרר כץ מכל הערבויות הבנקאיות, חבויות ואשראי שהעמיד לטובת ראז; ויקבל שכר חודשי בסך של 55,000 ש"ח, בנוסף על הוצאות רכב וטלפון נייד, למשך 20 שנים (להלן: הגרסה הראשונה). ועל-פי הגרסה השנייה, לא קיימת כל התייחסות לשכרו החודשי של כץ ולתנאי העסקתו בתמורה למכירת המניות (להלן: הגרסה שנייה).

3.ביום 09.02.2011, מומש הסכם האופציה וכלל מניותיו של כץ הועברו לידי הרוכשים – כך שכץ חדל מלהיות בעל מניות בראז. כץ המשיך לעבוד בראז כמנהל, והועסק בתפקיד זה עד לפיטוריו ביום 25.12.2013. עם סיום יחסי העבודה, הגיש כץ לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (כבוד השופט י' גלם), תביעה לשכר עבודה וזכויות סוציאליות בסע"ש 15802-07-14. ביום 19.05.2016, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בגדרן נקבע כי ראז תשלם לכץ פיצויי פיטורין בסך של 175,000 ש"ח, לסילוק מלא וסופי של כל תביעותיו נגד ראז בעניין יחסי עבודה (להלן: ההליך בבית הדין לעבודה).

4.ביום 21.09.2014, הגיש כץ תביעה לבית משפט השלום בקריות (כבוד השופט ש' מ' ארדמן) בת"א 49236-09-14 למתן צו עשה נגד ראז והרוכשים להסרת ערבויות אישיות של כץ ושעבודים על נכסים פרטיים שלו לטובת חובות והתחייבויות ראז. ביום 06.11.2016, התקבלה תביעתו של כץ וניתן צו עשה לפיו חויבו ראז והרוכשים להעמיד כל בטוחה נדרשת חלף ערבותו האישית של כץ, שתי המשכנתאות הרשומות על נכסיו ושיעבוד על פיקדון פרטי של כץ. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגישו ראז והרוכשים על פסק דין זה, נדחו.

5.ביום 21.10.2014, הגישה ראז תביעה כספית בגין יתרת החובה הרשומה לחובת כץ בכרטסת הנהלת החשבונות המתנהלת אצל ראז, לבית משפט השלום בקריות (כבוד השופט ש' מ' ארדמן) בת"א 22221-10-14 (להלן: ההליך המקביל). ביום 20.04.2022, ניתן פסק הדין בהליך המקביל בו נקבע כי לכץ חוב בסך של 936,817 ש"ח שעליו לשלם לראז בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות משפטיות בסך של 50,000 ש"ח. ערעור שהגיש כץ על פסק הדין בהליך המקביל – עוד תלוי ועומד (ע"א 35609-06-22).

6.ביום 24.09.2017, הגיש כץ לבית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה מושא הבקשות דנן, נגד ראז, שעניינה "תביעה כספית, לתשלום החוב שחבה [ראז – ח.כ.] ל[כץ – ח.כ.], והנזק שנגרם לו מחיסרון הכיס והכספים המגיעים לו מ[ראז – ח.כ.]". בתביעתו, טען כץ כי הגרסה הראשונה והגרסה השנייה להסכם המכר סותרות, וכי הוא הוחתם על הגרסה השנייה תוך הטעייתו, ובהתאם לגרסה הראשונה – לראז חוב כלפיו בסך של 3,682,592 ש"ח.

7.ביום 23.11.2022, ניתן פסק הדין החלקי בהליך זה. ראשית דבר, דחה בית משפט קמא את טענת ראז לקיומו של מעשה בית דין אשר מונע מכץ לתבוע את תמורת המניות, נוכח ההליך בבית הדין לעבודה. אשר לטענת כץ לגבי תחולת הגרסה הראשונה להסכם המכר, נדחתה גרסתו כי הוחתם על הגרסה השנייה תוך הטעייתו – ונקבע כי "האפשרות הסבירה ההגיונית יותר לה מצאתי תימוכין בחומר הראיות, שהצדדים חתמו על גרסה מאוחרת המשמיטה את תנאי התמורה המתייחסים לשכרו של [כץ – ח.כ.], מן ההסכם, כדי להונות את רשויות המס, ולאחר שהבינו כי אם ידווח ההסכם נשוא הגרסה הראשונה לרשויות המס, יחויב [כץ – ח.כ.] במס רווחי הון על מלוא התמורה שהוסכמה בין הצדדים". משקבע זאת, ובשים לב להסכמת הצדדים להפחתת השכר החודשי הנקוב בגרסה הראשונה לסכום של 35,000 ש"ח, הורה בית משפט קמא לרוכשים לשלם לכץ סך של 1,232,305 ש"ח – שהם ייתרת חובם כלפיו מתוך תמורת המניות הכוללת לה כץ זכאי, בסך של 2,093,225 ש"ח. לסכום זה, הוסיף בית משפט קמא את מחצית האגרות ששולמו על-ידי כץ בהליך; סך של 15,000 ש"ח בגין הוצאות חוות דעת שהוגשה מטעם כץ; ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח.

8.ביום 06.12.2023, הגישו ראז והרוכשים בקשה לתיקון פסק הדין, בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בטענה כי התחשיבים ששימשו בסיס לפסק הדין שגויים. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית משפט קמא מיום 26.12.2022, בנימוק כי הבקשה אינה נופלת בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט.

9.ביום 02.01.2023, הגישו ראז והרוכשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למועד הדיון בערעור בהליך המקביל. וזאת, בטענה כי סיכויי הערעור טובים; וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתם, מכיוון שכץ הינו אדם פרטי נעדר נכסים ואף הבריח בעברו נכסים. לפיכך, נטען, כי עולה החשש שאם יזכו בערעור, לא יוכלו לגבות את שמגיע להם.

10.בהחלטה מיום 25.01.2023, קיבל בית משפט קמא את בקשת ראז והרוכשים לעיכוב ביצוע פסק דינו (להלן: ההחלטה בעיכוב ביצוע). בתוך כך נקבע, כי לבד מטעות חישובית שחלה בפסק הדין – עת נלקח בחשבון הסכום של 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ בעוד שסכום זה כלל את המע"מ – הרי שמרבית הטענות בערעור עוסקות בקביעות עובדה בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. ומאידך גיסא נקבע, כי בחינת מאזן הנוחות מעלה כי כץ לא סתר את הטענה שאין לו נכסים או מקורות הכנסה, ואף נפרשה תשתית ראייתית להתנהלות המעידה על חשש להברחת נכסים. כן צוין, מנגד, כי כץ הוכיח ששילם סך של 400,000 ש"ח לראז, כמצוות פסק הדין שניתן בהליך המקביל והפקיד עוד סכום של 730,000 ש"ח בערבות בנקאית להבטחת תשלום פסק הדין בערעור. לאור כל אלה, ולאחר שקילת מכלול הנסיבות, הורה בית משפט קמא על עיכוב סך של 179,053 ש"ח מתוך סכום פסק הדין, ללא תנאים – וזאת, לאור סיכויי הערעור בנקודה הנוגעת לסכום זה. כמו כן, הורה בית משפט קמא על עיכוב ביצוע פסק הדין באשר ליתרת הסכום (1,053,252 ש"ח) בכפוף להפקדתו בקופת בית המשפט. יצוין, כי בכל הנוגע לסכום האגרות ושכר טרחת עו"ד והוצאות חוות הדעת שהוגשה בהליך – נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע.

11.הצדדים, כולם, מיאנו להשלים עם החלטת בית המשפט המחוזי, ומכאן שתי בקשות רשות הערעור שלפניי.

עיקרי טענות הצדדים בבקשות למתן רשות ערעור

12.לטענת כץ, יש לקבל את בקשתו למתן רשות ערעור ולבטל את החלטת בית משפט קמא על עיכוב ביצוע פסק דינו. זאת, מכיוון שהנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי – ובעניינו, לא מדובר במקרה חריג המצדיק עיכוב ביצוע כאמור. זאת ועוד, נטען כי דווקא העובדה שכץ הינו אדם פרטי מעידה על הנטל הכלכלי הכבד שרבץ עליו בניהול ההליך, ואין זה צודק שכעת נמנע ממנו לקבל לידיו את סכום התביעה. נטען, כי שגה בית משפט קמא עת קיבל את טענת ראז והרוכשים בדבר מצבו הכלכלי ובדבר הברחת נכסים ללא כל ראיה. עוד מדגיש כץ, כי הדיון בערעור בהליך המקביל נדחה ליום 18.05.2023 – כך שיש גם בעיכוב זה כדי להטות את הכף לטובת ביטול עיכוב הביצוע.

13.לטענת ראז והרוכשים, שגה בית משפט קמא משלא הורה על עיכוב ביצוע כל פסק הדין, ללא תנאים – וחלף כך, הורה על הפקדת הסך של 1,053,252 ש"ח בקופת בית המשפט. נטען, כי יש לקבל את בקשתם למתן רשות ערעור ולבטל את החלטת בית משפט קמא, מכיוון שלהחלטה זו השלכות מהותיות על זכויות הקניין של ראז והרוכשים – וכי מנגד, מתן רשות ערעור לא תגרום לסרבול בהליכים. לשיטת ראז והרוכשים, שגה בית משפט קמא בבחינת מאזן הנוחות ובבחינת סיכויי הערעור במסגרת ההחלטה לעיכוב ביצוע פסק הדין: אשר למאזן הנוחות נטען, כי במסגרת ההליך המקביל, נדרש כץ להעביר לראז סך של 400,000 ש"ח בלבד, תוך הפקדת היתרה לקופת בית המשפט – כך שבאיזון הדברים, ראז והרוכשים מנועים מלקבל את כספם בהליך המקביל, ובנוסף – נדרשים עוד להפקיד בבית המשפט סכום גבוה באופן שאינו מאזן נכונה בין הצדדים. לפיכך נטען, כי נכון יהיה לעכב את ביצועו של פסק הדין כולו, עד לדיון בערעור בהליך המקביל. נטען עוד, כי שגה בית משפט קמא בבחינתו את סיכויי הערעור – בכך שנכנס לפני ולפנים של הסיכויים למרות שדי בהוכחת סיכויים לכאורה; וכי סיכויי הערעור בעניינם גבוהים נוכח שגיאות שונות שנפלו בפסק דינו של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

14.לאחר עיון בבקשות, על נספחיהם, הגעתי למסקנה כי דין שתי הבקשות להידחות – וזאת, אף מבלי שנדרשות תשובות מטעם הצדדים.

15.בהתאם להוראות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי רק אם שוכנע, כי "... אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מכך עולה, כי על דרך הכלל, יש לברר את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון, אגב הערעור על פסק הדין כולו; ואילו החריג לכך הוא מצב בו נדרש הדבר באופן מידי, להמשך ניהולו של ההליך באופן מלא והוגן (רע"א 7145/22 אגסי נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ, פסקה 10 (01.12.2022)).

16.הצדדים טוענים, כל אחד מנימוקיו, כי עניינם נופל בגדר אותם חריגים נוכח הנזק הכלכלי שייגרם להם כתוצאה מהותרת החלטת בית משפט קמא לעכב באופן חלקי את ביצוע פסק דינו שעניינו מתן סעד כספי, על כנה. כץ מצידו עותר לביטול עיכוב ביצוע פסק הדין, על מנת לקבל את הכספים בהם זכה; וראז והרוכשים מצדם עותרים לעיכוב ביצוע פסק הדין, כולו וללא תנאים – על מנת להותיר את הכספים בידם.

17.כידוע, הנחת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק עיכובו של ביצוע פסק דין שעליו נסב הערעור (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). על בעל דין המבקש לחרוג מכלל זה, להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים – סיכויים טובים לזכייתו בערעור, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי של מאזן הנוחות, על בעל הדין להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של דבר יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, כאשר בין שני תנאים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", בגדרה הבכורה מוקנית לשיקול בדבר "מאזן הנוחות" (ע"א 5474/22 עיסא נ' עמית, פסקה 15 (22.09.2022)).

18.כאמור, ההחלטה מושא הבקשות מורה על עיכוב ביצועו של חיוב כספי, כאשר כלל הוא כי בית המשפט לא ייעתר בנקל לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כאשר מדובר בחיוב כספי. זאת, תחת ההנחה כי בכל הנוגע לחיוב כספי, אזי לא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור (ראו, מיני רבים: ע"א 8052/19 בוחניק נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, פסקה 6 (09.03.2020)). על מנת להצדיק עיכוב ביצוע של פסק דין כספי, מוטל על מבקש העיכוב להראות כי אם יזכה בערעור יהיה קשה או בלתי אפשרי לגבות בחזרה מן התובע את כספו; או כי ביצוע פסק הדין יגרום לקריסתו הכלכלית או יגרום לו נזק רב (רע"א 6286/18 וינשטיין נ' ג'רבי, פסקה 7 (11.10.2018)). בית משפט קמא מצא כי החריג הראשון מתקיים במקרה דנא, נוכח החשש מיכולתו של כץ להשיב את הכספים. ודוק, בהחלטה על עיכוב הביצוע, מודגש מצבו הכלכלי של כץ, אשר לא עלה בידיו לסתור את הטענה בדבר היותו אדם מחוסר נכסים והכנסות. נוכח זאת, התעורר חשש ממשי כי אם יועברו הכספים לידי כץ בהתאם לפסק הדין החלקי, אך בסופם של דברים יזכו ראז והרוכשים בערעור – יהיה קשה או בלתי אפשרי לגבות בחזרה מכץ את הכספים (ויוער, כי האסמכתא אותה הגיש כץ לראשונה בסימוכין לבקשה שלפניי – ראוי היה כי תוגש לפני בית משפט קמא; אולם כך או כך, לא מצאתי, בעת זו, כי יש בה כדי לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא בעניין).

19.כידוע, לבית המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין מסור שיקול דעת רחב, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בו (רע"א 3987/16 פלוני נ' סבאח, פסקה 3 (09.06.2016)) – ולא השתכנעתי כי בעניין שלפניי חלה הצדקה להתערבות כאמור. בית המשפט קמא בחן את מכלול השיקולים הדרושים, לרבות סיכויי הערעור להתקבל – כאשר ביחס לטעות החישוב נקבע, כי אלו מן המשופרים. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, ניתנה הדעת למצבו הכלכלי של כץ, וכיצד זה עלול להשפיע על זכויותיהם של ראז והרוכשים, ככל שערעורם יתקבל. זאת, בשים לב לכך שבהליך המקביל טרם נדון הערעור, כך שייתכן שהכספים שהופקדו על-ידי כץ – לא יושבו אליו. בנסיבות אלה, ובהעדר עתודות כספיות נוספות, ספק אם יהיו בידיו די כספים להשיב לידי ראז והרוכשים, אם יתקבל ערעורם. במכלולם של כל אלו, נקבע המתווה לעיכוב ביצוע, אשר יש בו, לטעמי, כדי לאזן נכונה בין כלל השיקולים הדרושים: חלק מן הסכום מעוכב ללא תנאים, והיתר מעוכב תוך הפקדתו בקופת בית המשפט.

20.מצב דברים זה, בו מוטלת בספק יכולתו של כץ להשיב את הכספים לראז ולרוכשים אם יתקבל הערעור, מנכיח את ה'פרדוקס' שהוסבר בפסיקה – לפיו כל טענה של צדדים לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, המושתתת על אי-יכולתם הכלכלית, עלולה להוות, בסופם של דברים, חרב פיפיות המטה את הכף נגדם:

"מקום בו סכום החיוב הכספי שנפסק על-ידי הערכאה הדיונית הוא בשיעור גבוה יחסית, ויכולת ההחזר של הזוכה מוטלת בספק, הרי שמאזן הנוחות יוצר מעין 'פרדוקס': מחד גיסא, ככל שיכולת ההחזר נמוכה – ומטה את הכף לטובת החייב, המבקש לעכב את ביצוע התשלום – גוברת ההיתכנות לכך שהזוכה נמצא בקשיים כלכליים, וזקוק לכסף לצורך שמירה על רווחה אישית סבירה, ויש בכך כדי להטות את מאזן הנוחות דווקא לטובתו של הזוכה. מאידך גיסא, ככל שיכולת ההחזר של הזוכה גבוהה, יש בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתו, אך במקביל, אם בעל נכסים הוא, הרי שהוא אינו זקוק לכסף בדחיפות, ויש בכך כדי להטות את מאזן הנוחות דווקא לטובת החייב. כך, כל אחד מן הצדדים, בבואו לבסס טענה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, אוחז במעין 'חרב פיפיות'. כל טענה עשויה למשוך לכיוונים מנוגדים, ועלולה להטות את הכף דווקא לכיוון ההפוך." (ע"א 2571/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (02.06.2022) (להלן: עניין פלוני)).

בענייננו, אכן כל צד טען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו מחמת אותם השיקולים. כפי שנקבע בעניין פלוני, הדרך להיחלץ מן הפרדוקס "היא לפסוע בשביל הזהב, בדרך האמצע, ולעכב את ביצוע התשלום באופן חלקי" (עניין פלוני, פסקה 12). במכלול הדברים, מצאתי כי החלטתו של בית משפט קמא מהווה דרך האמצע ומאזנת נכונה בין כלל השיקולים; ולא התרשמתי כי לאחד הצדדים ייגרמו עוול או נזק בלתי הפיך כתוצאה מהותרתה של ההחלטה על כנה.

21.ודוק, טענתו של כץ לפיה הוכיח יכולות כלכליות אשר מאיינות את החשש מפני העדר יכולת להשבת הכספים על-ידיו – חותרת תחת הטענה בדבר הנזק שייגרם לו כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין, ולתקופה כה קצרה בפרט. למעשה, עיקר טענת כץ לא נגעה למצבו הכלכלי, אלא לגרסתו לפיה בית המשפט המחוזי סטה מן ההלכה הנוהגת לעניין עיכוב ביצועו של פסק דין כספי – אך זוהי טענה ערעורית מובהקת שאין בה די כדי להצדיק הענקתה של רשות ערעור (השוו: רע"א 5642/14 דנס מנופים בע"מ נ' טופ 10 ייזום ובנייה בע"מ, פסקה 10 (09.09.2014)) – וכפי שציינתי בפתח הדברים. על כך יש להוסיף, כי בית המשפט המחוזי היה ער להלכה האמורה, ועם זאת סבר שהמקרה דנן מצדיק חריגה מן הכלל.

מן העבר השני, ראז והרוכשים לא הוכיחו מהן אותן "השלכות מהותיות ומשמעויות על זכויות הצדדים בהליך". בכלל זאת, לא עלה בידם להוכיח קיומו של נזק משמעותי שייגרם מתוקף ההוראה על הפקדת הכספים בקופת בית המשפט – ובהתאם, לא הוכח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. זאת ועוד, כל טענה בדבר החשש כי כץ לא יוכל להשיב את הכספים שישולמו לו, אם יתקבל הערעור – מתייתרת, נוכח העובדה שהכספים יופקדו בקופת בית המשפט. אשר לטענת ראז והרוכשים כי יש משום חוסר איזון בהחלטה לעיכוב ביצוע, נוכח העובדה שבהליך המקביל עיקר סכום פסק הדין לא הועבר לידם, אלא הופקד בבית המשפט – סבורני, דווקא, כי החלטה זו מאזנת בין הצדדים, ולא מהווה משום הכבדה יתרה על ראז והרוכשים.

22.ודוק, המועד הקבוע לדיון בערעור בהליך המקביל קרוב, בעוד כחודשיים וחצי בלבד. לא זו אף זו, אלא שהדחייה במועד הדיון בערעור הייתה ביוזמת הצדדים, בבקשה מוסכמת – בקשה שהוגשה לאחר שניתנה ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע, כך שמוקשית כעת טענת הצדדים כי ייגרם להם נזק משמעותי מהותרת ההחלטה על כנה עד למועד הדיון בערעור.

23.בנסיבות אלה, ובהתייחס לנימוקי החלטת בית משפט קמא – לא מצאתי הצדקה כלשהי להתערבות בהחלטה.

24.סוף דבר: הבקשות למתן רשות ערעור נדחות.