ע"א 7006/98 דלק חברת הדלק הישראלית נ. תחנת דלק שערי חולון בע"מ

זו בקשה לעיכוב ביצוע החלטת מ"מ אב בית הדין להגבלים עסקיים (כב' השופט יונתן עדיאל ) מיום 22.10.98 בדבר אי מתן היתר זמני לפי סעיף 13 לחוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח1988 - (להלן: " החוק" ).

המערערת היא "דלק" - חברת הדלק הישראלית בע"מ והמשיבות הן שלש תחנת דלק: "ימית", הנמצאת בראשון לציון, "שערי חולון" הנמצאת בחולון ו"נווה אילן" הנמצאת ליד הישוב נווה אילן (בין נווה אילן ואבו גוש).

כמובן שהממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: "הממונה" ) הוזכר כצד מעונין בכתב הערעור.

הרקע העובדתי:

במשך שנים רבות היו נוהגים הסכמי בלעדיות בין חברות הדלק לבין רוב רובן של תחנות הדלק שפעלו בישראל.

ביום 28.6.93 קבע הממונה על ההגבלים העסקיים כי הסכמי הבלעדיות האמורים שבין שלש חברות הדלק " סונול " "דלק" ו"פז" לבין מפעילי תחנות התדלוק הם הסדרים כובלים. זאת עשה על פי סמכותו, כאמור בסעיף 43(א)(1) לחוק.

חברות הדלק ערערו על הקביעה האמורה בפני בית הדין להגבלים עסקיים. בשנת 1995, במהלך הדיון בפני בית הדין, הגיע הממונה להסדר עם שתי חברות הדלק "פז" ו"סונול ", ולפיו החברות תבאנה לידי סיום את הסכמי הבלעדיות שבינן לבין תחנות התדלוק ותשחררנה את התחנות מהסכמים אלה למעט תחנות החתומות על "הסכמי חכירה מקובלים" הנבדלים מהסכמי הבלעדיות האחרים בזאת שהם מקנים לחברות הדלק זכויות קניניות בתחנת התדלוק.

חברת דלק לא הצטרפה להסדר משום שלטענתה היא היתה צריכה לשחרר לפי הקריטריון של "הסכמי חכירה מקובלים" אחוז גבוה יותר של תחנות, מתוך כלל תחנות התדלוק הקשורות עמה, מאלו של שתי החברות האחרות, כי אצל חברת דלק

63% מהתחנות קשורות ב"הסכמי חכירה מקובלים", בעוד שאצל החברות האחרות האחוז גבוה הרבה יותר.

ביום 27.10.97 נערך הסדר נפרד בין הממונה לבין חברת דלק. הסדר זה שונה מן ההסדר שנעשה עם שתי החברות האחרות, כדי להחיל על חברת דלק "שוויון מהותי" עם מתחרותיה, כהסברו של

הממונה.

לפי ההסדר התחייבה חברת דלק לשחרר מיד 35 מתוך 65 תחנות התדלוק הקשורות עמה בהסכמי בלעדיות שאינם הסכמי חכירה מקובלים. לגבי 30 הנוספות הוסכם כי דלק תוכל להגיש לבית הדין בקשות לאשר את ההסכמים אתן וכי היא תפעל בענין זה על פי הוראות בית הדין.

הצדדים הגישו את ההסדר לאישור בית הדין. בבקשתו לאישור ההסדר הסביר הממונה את התועלת לצבור מן ההסדר וגם הצהיר כי יתמוך בבקשתה של "דלק" לאישור

בהסדר ציין הממונה כי הוא יתמוך בחלק מבקשות "דלק" לאישור ההסדרים הכובלים עם 30 התחנות, אך לא התחייב לתמוך בכולן.

הממונה לא הודיע באלו בקשות יתמוך ובאלו יחדל מלתמוך אך הוא הסביר את הקריטריונים המנחים אותו באבחנה בין הבקשות השונות והם: משך החוזה, השפעת החוזה על התחרות וכיוצא באלה. ההסדר אושר על ידי בית הדין ב29.3.98- ובית המשפט אף הורה כי "דלק" תוכל להגיש בקשות לאישור ההסכמים עם 30 התחנות תוך 30 יום.

ההליך נשוא הערעור

בעקבות פסק הדין הגישה "דלק" בקשות לאשר את ההסכמים שבינה לבין 20 תחנות ולגבי 13 מהן גם הגישה בקשה להיתרים זמניים. לבקשתה צירפה "דלק" את המלצתו של הממונה למתן היתרים זמניים. המלצה זו היא תנאי לקבלת ההיתר, לפי סעיף 13 לחוק, אך אינה מחייבת את בית הדין לפעול לפיה.

בסופו של דיון ארוך וממצה ולאחר שמ"מ אב בית הדין להגבלים עסקיים, כב' השופט י. עדיאל שמע את טענות "דלק" מחד וטענות בעלי תחנות התידלוק מאידך וכן שמע את עמדת הממונה, החליט ביום 22.10.98 בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב לתת היתרים זמניים לשורה של תחנות תדלוק, ואילו את הבקשות המתיחסות לתחנות נוה אילן ימית ושערי חולון, המשיבות דנן, דחה.

מכאן הערעור שלפנינו.

מלבד הזכרתן של שלש התחנות שהבקשה בקשר אליהן נדחתה בסוף החלטתו הכוללת, כתב השופט הנכבד, בו ביום, החלטה נפרדת לגבי כל אחת משלש התחנות האמורות כאשר בהחלטה מפורטים נמוקי

מ"מ אב בית הדין לדחיית הבקשה בקשר לאותה תחנה ספציפית.

דלק פנתה למ"מ אב בית הדין להגבלים עסקיים בבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו מיום 22.10.98 בקשר עם שלש התחנות האמורות אשר דחה את הבקשה, אך יחד עם זאת דחה את בצועה ל15- יום על מנת לאפשר ל"דלק" להגיש את ערעורה ולפנות בבקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה.

השופט הנכבד בבית הדין להגבלים עסקיים אזכר בהחלטתו את השקולים שיש לשקול בדרך כלל לצורך הכרעה אם לעכב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור אם לא, כגון סכויי הערעור והשאלה אם ביצוע פסק הדין יגרום למצב בלתי הפיך או כמעט בלתי הפיך. עוד הוסיף כי על פי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי נדרשים במקרה כגון זה שלפנינו נימוקים מיוחדים לעיכוב הביצוע.

בהמשך ההחלטה מציין השופט הנכבד הבדל בין השקולים שבהליך רגיל בין שני בעלי דין לבין ההליך בבית הדין להגבלים עסקיים, וקובע כי במאזן האינטרסים יש לשקול לא רק את הנזק שנגרם לתחנות מחד אם יעוכב הביצוע ולחברת דלק מאידך אם לא יעוכב הביצוע, אלא גם אם

טובת הציבור וזאת לאור תכלית החקיקה.

ההליך שבפני:

בפני מונחת בקשתה של חברת דלק לעכב את ביצוע החלטת בית הדין מיום 22.10.98. וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהגישה על החלטת מ"מ אב בית הדין מיום 22.10.98. למעשה אין זה ניסוח מדויק. החלטת מ"מ אב בית הדין היא שלילית דהיינו החלטה שאינה נותנת "היתר זמני" שכן עיכוב בצוע של החלטה כזאת אינו יכל ליצור היתר זמני. מה שמבוקש למעשה הוא להשאיר על כנה את החלטת הביניים שנתן מ"מ אב בית הדין ביום 4.5.98 ולפיה, ניתן היתר זמני עד למתן החלטה בבקשתה של דלק לאשר "היתר זמני".

כשהובאה הבקשה לפני ביום 6.11.98 בקשתי תגובתם בכתב של כל המשיבים וכן של הממונה ועיכבתי את ביצוע פסק הדין עד ליום 22.11.98.

לאור החלטתי זאת הוגשה תגובה בכתב של משיבים 5-1 שהביעו התנגדות לעיכוב הביצוע והודעה על הסדר דיוני בין דלק למשיבות 9-6 (תחנת דלק ימית). בעלי הדין בהסדר הדיוני

לא צרפו את הממונה כצד, לאור זאת ולאור עמדת המשיב 5-1 שהביעו התנגדות לעיכוב ביצוע, החלטתי לזמן דיון בעל-פה.

עד לדיון בעל פה שהתקיים ביום

6.12.98, חזרו בהם המשיבים 6-5 מן ההסדר הדיוני ובמקום זה הגישו תגובה שבה הם מתנגדים לעיכוב ביצוע, גם הממונה הגיש תגובה שבה התנגד לעיכוב הביצוע וגם הסביר מדוע הוא מתנגד בשלב זה אף על פי שבשעתו תמך באישור "היתר זמני".

הדיון בעל פה התקיים ב6.12.98-. מפאת חשיבות הענין הופיע הממונה אישית להסביר את עמדתו, אף על פי שהיה מיוצג בצורה מכובדת מאד על ידי עורכת הדין, הגב' רוטמן .

עו"ד אגמון, בא כוח "דלק", הודיע מיד בתחילת הדיון כי הוא חוזר בו מן הערעור

בשם תחנת נוה אילן ומשום כך נותרו לדיון ערעורם של שתי התחנות הנוספות - "ימית" ו"שערי חולון".

באי כח בעלי הדין חזרו בטעוניהם בעל פה, בקצרה, על מה שנטען בכתב.

תמצית הדברים היא, שחברת דלק טוענת שאמת המידה להחלטה צריכה להיות טובת הצבור ולא האינטרס הפרטני של תחנת תדלוק זו או אחרת. חברת דלק סבורה שהיא כבר תרמה את חלקה לאינטרס הצבורי בזאת ששחררה

מספר גדול של תחנות תדלוק. לגבי המשיבות, הטענה היא, שטובת הציבור דוקא דורשת את אישור ההיתר הזמני, כי הקשר עם תחנות אלו דרוש לשם פריסת השרות של "דלק" בכל אזורי הארץ באופן כללי ובמיוחד לשם פריסת השרות של דלקן.

עו"ד אגמון זעם מאד על הממונה שחזר בו מן התמיכה שהבטיח לתמוך בבקשות להיתר זמני לגבי כל התחנות לרבות, כאלו שבסופו של דבר לא יתמוך באישור הסדר כובל לגביהן.

לדעת מר אגמון, ההסכמה כוללת מכללא הסכמה לתמוך בענין

זה גם בהליך הערעור. בא כוח דלק הזכיר שמדובר בתחנות שדלק השקיעו הרבה בתשתית שלהן.

עוד נטען, שהבקשה של דלק היא להשאיר את המצב הקיים, וכי דחיית בקשתה יביא לשנוי בלתי הפיך משום שהתחנות תוכלנה להתקשר בינתיים עם ספקים אחרים. לעומת זאת דחיית ביצוע ההחלטה תביא לתחנות נזק כספי בלבד, אם בכלל. נזק זה יהיה ניתן לתקן אם דלק תפסיד בערעור.

עמדת באי כח תחנות התדלוק היא, שהאינטרס הצבורי מחייב שלא לדחות את ביצועה של ההחלטה. כן נטען שהנזק שיגרם לחברת דלק ניתן לתיקון וכראיה

לכך הוגש פסק דינו של השופט רביד מבית המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 1497/98 ( בת.א . 1499/98. דלק רמ"מ נ' ניות

בע"מ להלן: " ענין

ניות " ). עוד נטען שההשקעה שהשקיעה חברת דלק בתשתית של התחנות הושקעה לפני שנים רבות. עו"ד ויטנברג בא כוח תחנת שערי חולון גם הצביע על כך כי לשם דחיית ביצוע צריך להראות "טעם מיוחד" כאמור בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי. לדעתו המבקשת לא הצליחה להצביע על טעם כזה. הממונה הסביר יפה מאד מדוע הוא אינו מסכים בשלב זה להמשך ההיתר הזמני.

הממונה הסביר שהסכמתו להיתר זמני התייחסה לתקופה שעד לסיום הדיון בבית הדין אבל לא לשלב הערעור. עתה לאחר שמ"מ אב בית הדין לא קבל את המלצת הממונה לגבי המשיבים וגם הצביע על כך שהדבר אינו לטובת הציבור, שוב אין הממונה רואה מקום לתמוך במתן "היתר זמני". יתרה מזאת הממונה אמר בגילוי לב רב כי יתכן שטעה מלכתחילה כאשר המליץ על מתן "היתר זמני" במקום שאין הוא חושב לתמוך באישור הסכם כובל.

גב' רוטמן באת כוח הממונה עמדה בדבריה על ההבדל בין סעד זמני, שבו בית המשפט ישקול את האינטרס של בעל דין לעומת "היתר זמני" שבו השיקול הוא טובת הציבור.

הכרעה:

לפני שאני מכריע בין הטענות ברצוני להעיר שתי הערות.

א.

נראית לי עמדת הממונה שהמלצתו למתן "היתר זמני" על ידי מ"מ

אב בית הדין להגבלים עסקיים אינה מחייבת אותו לתמוך גם בעיכוב ביצוע החלטת אב בית הדין, אשר לא קבלה את המלצתו. נאמר מפורשות בהמלצה שהיא באה "לאפשר לבית הדין לדון בבקשות דלק להטלת "היתר זמני" אני מכבד את עמדת הממונה שהשתכנע מנימוקי ההחלטה, אינו תומך בערעור ולכן גם אינו תומך בעיכוב ביצוע החלטה.

ב.

אין אני בטוח שצריך "טעם מיוחד" בכדי לעכב את הביצוע. אמת שלפי תקנה 37 לתקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בבית הדין ובערעור) התשמ"ט

1988, חלות על הערעור תקנות סדר הדין האזרחי ונכון שלפי תקנה 471(א) דרושים "טעמים מיוחדים שירשמו" למתן סעד זמני כפוף לערעור ולפי תקנה 471(ג) חלים אותם כללים גם על ערכאת הערעור, אך נראה לי ש"היתר זמני"

במובן החוק אינו בגדר סעד זמני במובן התקנה האמורה. אינני קובע מסמרות בדבר כי במקרה דנן אני עומד להעתר לבקשה מטעמים מיוחדים שאני רושם אותן, אפילו אם אין חובה לרושמם.

לגופו של ענין נראה לי כי במאזן האינטרסים של הציבור מחד ושל בעלי הדין מאידך, ראוי שההיתר הזמני שעמד בתוקפו במשך כל זמן הדיון בפני בית הדין ימשיך להתקיים עד סיום הערעור.

שחרור התחנות עכשיו, אם אינו יוצר מצב בלתי הפיך הוא בכל אופן יוצר מצב מסובך ואולי אפילו מיתר את הערעור.

מבחינת האינטרס הציבורי, לא יכול להיות שהעובדה ששתי התחנות הנדונות תהינה קשורות בהסכמי בלעדיות עוד כמה חודשים, לאחר שהמצב הזה נמשך כבר שנים רבות, תגרום נזק רב. מבחינת התחנות קל מאד לחשב את הנזק שנגרם להן. זו פשוט מכפלה של מספר הליטרים שקנו במשך הזמן, שההליך תלוי ועומד, בהפרש של עלות ליטר דלק לתחנה שכרוכה בהסכם בלעדיות לעומת "תחנה משוחררת".

משום כך אני נעתר לבקשה וקובע כי ההיתר הזמני שניתן בשעתו ב4.5.98-, יעמוד בעינו עד סיום הדיון בערעור.

אינני פוסק הוצאות בשלב זה לאיש מבעלי הדין. ההוצאות של שלב זה תלקחנה

בחשבון בעת מתן פסק הדין בערעור.

יש לשלוח לבעלי הדין ולממונה העתקים של החלטה זו בדואר או בפקסימיליה.

ניתנה בלשכתי היום, כ' בכסלו תשנ"ט (9.12.98).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98070060. T06