ע"א 7008/19 שולמית אייל נ. עו"ד יניב אינסל

1.

זוהי בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 24.10.2019 (פש"ר 49809-09-12, השופטת

ע' וינברג-נוטוביץ ). בהחלטה זו אישר בית המשפט המחוזי את מכר הדירה ששימשה בעבר למגוריה של המבקשת, במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל בעניינה.

2.

הרקע לבקשה הובא בהרחבה אך לאחרונה בהחלטתה של השופטת ע' ברון בע"א 1128/19 (החלטה מיום 22.10.2019) ואין צורך לחזור על הדברים במלואם. בתמצית יאמר כי ניתנו בבית המשפט המחוזי החלטות רבות בעניינה של המבקשת במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל למעלה משבע שנים. אף בית משפט זה נדרש לעניינה מספר פעמים במסגרת הליכי ערעור ובקשות שונות שהגישה. בעיקרו של דבר, בפסק דין שניתן בבית משפט זה בערעור שהגישה המבקשת על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי, לאחר שכשלו הצעות פשרה שונות שהועלו, נקבע כי "דירת המגורים של המערערת תימכר כפנויה. מחצית מהתמורה שתתקבל מן המכירה תועבר למערערת. המחצית השניה תועבר לקופת פשיטת הרגל, ולמערערת או בן זוגה לשעבר וילדיה לא יהיו טענות כנגד העברה זו. הליכי המימוש יחלו באופן מיידי " (ע"א 838/18 אייל נ' אייל (24.12.2018), השופטים ג' קרא , ע' גרוסקופף ואנוכי).

3.

מאז חלפו כעשרה חודשים, אך המבקשת אינה משלימה עם ההחלטה לממש את דירת המגורים. יצוין כי המבקשת כבר אינה מתגוררת בדירה, וזאת לאחר שבקשותיה לעיכוב הפינוי שהוגשו במסגרת הליכים שונים נדחו (ראו: החלטת השופט נ' סולברג מיום 30.5.2019 בע"א 1128/19 והחלטת השופט י' עמית מיום 7.6.2019 בבג"ץ 3873/19).

4.

בשלב זה מתקיימים בבית המשפט המחוזי הליכים הנוגעים למכירת הדירה. במקביל, בבית משפט זה תלויים ועומדים, מלבד הערעור בהליך דנן, שני ערעורים קודמים שהגישה המבקשת – ע"א 1128/19, שנסב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.12.2018 לדחות את הערעורים על הכרעות הנאמן בתביעות החוב, וע"א 6475/19, המתייחס לשבע החלטות שהתקבלו בחודשים יולי וספטמבר 2019, בין היתר בעניין רצונה של המבקשת לפדות את זכויותיה בדירה . במסגרת ערעורים אלה המבקשת אף הגישה בקשה לעיכוב ביצוע, שבה עתרה בין היתר לעיכוב הליכי מכירת הדירה עד להכרעה בערעורים ולהחזרת החזקה בדירה לה וילדיה.

5.

כאמור, בקשת עיכוב ביצוע זו נדחתה על ידי השופטת ברון בהחלטה מיום 22.10.2019 שנזכרה לעיל. מאחר שהדברים שנכתבו בהחלטה רלוונטיים במיוחד לענייננו, אביא אותם כלשונם:

"מהשתלשלות האירועים שתוארה עולה כי המבקשת עושה כל שלאל ידה על מנת לעכב את מימוש הדירה, והגיעה העת להציב לכך גבול. טענות המבקשת לעניין מימוש הדירה נבחנו ונדחו בשורה של החלטות – הן של בית המשפט המחוזי הן של בית משפט זה – ובשלב זה הרושם הוא שהמבקשת בעיקר 'ממחזרת' טענות על מנת לעכב את המכירה ולהשיג את מבוקשה.

ככל שהמבקשת הייתה אכן מעוניינת לפדות את זכויותיה בדירה, שומה היה עליה לפעול בנדון בשנים הרבות שבהן נוהלו הליכים לעניין עצם מימוש הדירה או לכל הפחות בחודשים הרבים שחלפו מאז פסק הדין; וניסיונה לעכב את המימוש 'ערב המכירה' עולה על פניו כדי חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכי משפט; ומהווה המשך ישיר של ההליכים שבהם נקטה על מנת לעכב את הפינוי מן הדירה 'ערב הפינוי'.

משאלה פני הדברים, נראה כי די בחוסר ניקיון הכפיים של המבקשת על מנת לדחות את הבקשה; זאת אף בראי העובדה שכפי העולה מטענות הנאמן, חוסר תום ליבה של המבקשת הוא מאפיין בולט בהתנהלותה בהליך פשיטת הרגל...

כך או אחרת, המבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי מתקיימות בעניינה אמות המידה למתן סעד זמני בערעור... כפי שנאמר, הפינוי מן הדירה בוצע זה מכבר ומזה מספר חודשים הדירה אינה משמשת עוד כדירת המגורים של המבקשת, ולמעשה אף לשיטת המבקשת התכלית העיקרית במניעת מימוש הדירה היא שילדיה לא 'יאבדו' את זכויותיהם הקנייניות בה... זאת במיוחד בהתחשב בהיקף תביעות החוב שאושרו כלפיה, העובדה שהליך פשיטת הרגל מתנהל למעלה משבע שנים, ולנוכח ההזדמנויות הרבות שניתנו למבקשת על מנת לפדות את זכויותיה בדירה שלא נוצלו על ידה ".

6.

ביום 24.10.2019, יומיים לאחר שניתנה ההחלטה האמורה בבקשה לעיכוב ביצוע, אישר בית המשפט המחוזי את הסכם מכר הדירה, וזאת לבקשת הנאמן ובהסכמת כונס הנכסים הרשמי. על החלטה זו הגישה כאמור המבקשת ערעור נוסף, וכן את הבקשה דנן.

7.

בעיקרו של דבר, המבקשת עותרת לאותם סעדים שביקשה בגדרה של הבקשה הקודמת שנדחתה. בכלל זה היא עותרת לכך שיעוכבו הליכי מכר הדירה וכן לכך שתינתן לה ולילדיה האפשרות לפדות את הדירה בתנאי הסכם המכר שאושרו לרוכש.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה מצאתי כי דינה להידחות. למעשה, אין לי אלא לחזור על הדברים הנכוחים שצוינו בהחלטתה של השופטת ברון לפני פחות משבועיים. המבקשת חוזרת ומעלה טענות שהועלו לאורך ההליך בבית המשפט המחוזי ואף בפני בית משפט זה פעמים רבות, ונדחו. זאת, מאחר שניכר כי היא אינה משלימה עם עובדת מימושה של הדירה, אף לאחר שהיא כבר אינה מתגוררת בה, וחרף החלטות שיפוטיות ברורות שניתנו בהקשר זה. אף טענותיה של המבקשת לפיהן יש בידה לפדות בעצמה את הדירה הועלו בפני בית המשפט המחוזי, אשר החליט לאשר את מכר הדירה, ואיני סבורה כי בשלב זה עלה בידה של המבקשת להראות כי מוצדק לעכב החלטה זו עד להכרעה בערעור עליה. לא למותר לציין גם כי בתגובת הנאמן לבקשה הקודמת שהגישה המבקשת נטען בהקשר זה כי "בניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשה, המבקשת אינה מתכוונת להפקיד את הסכום הנדרש לפדיון הזכויות בדירה ואף אין ביכולתה לעשות כן; וטענותיה בנדון מבוססות על ההנחה השגויה שכלל הערעורים יתקבלו, ובהתאם הסכום לפדיון יפחת באופן משמעותי" (פסקה 4 להחלטת של השופטת ברון ).

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אך בשל נסיבותיה של המבקשת איני עושה צו להוצאות לאוצר המדינה. ניתן להבין כי תוצאות ההליכים הן כואבות מבחינת המבקשת. אולם, מדובר בהכרעות המעוגנות היטב בעובדות המקרה, לאחר בירור ארוך ומפורט שלהן. בשלב זה, יש לקוות כי המבקשת תשכיל להקדיש את המשאבים והמאמצים הרבים, המושקעים בהגשת בקשות חוזרות ונשנות לערכאות, להשלמת הליך פשיטת הרגל בעניינה ולפתיחת דף חדש עבורה ועבור בני משפחתה.