ע"א 7077/11 מרדכי מאיר מכלוביץ נ. עו"ד גיא יקותיאל

בהמשך לפסק-דיני מיום 3.1.2012, שבו הוריתי על דחיית הערעור, הגיש המשיב בקשה לפסיקת הוצאות. המערערים הגישו תגובתם לבקשה זו, ולאחר העיון ראיתי לנכון לחייב את המערערים בתשלום שכר-טרחת עורך-דין למשיב בסך של 3,000 ₪. אסביר את טעמיי.

מדובר בערעור שהוגש ביום 2.10.2011 על החלטת בית משפט השלום בנתניה לדחות בקשה לפסילת שופט. במסגרת הערעור ביקשו המערערים להורות על הפסקת ההליך בבית משפט השלום, זאת עד להכרעה בערעור. כבוד הנשיאה ד' ביניש דחתה (ביום 9.10.2011) את הבקשה להפסקת המשפט. ביום 23.10.2011 הגיש המשיב את תגובתו לערעור (בהתאם להוראת תקנה 471ג(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המערערים לא הפקידו עירבון בהליך, ועל כן שוגרה להם (ביום 16.11.2011) הודעה בדבר רישום ההליך לדחייה. ביום 3.1.2012 הגישו המערערים בקשה להחזר האגרה בציינם כי העירבון לא הופקד וכי "הדיון למעשה התייתר". או-אז ניתן פסק-דיני מיום 3.1.2012 שבו הוריתי על דחיית הערעור בהיעדר עירבון, והבהרתי כי לא ניתן להשיב את האגרה בהליך מסוג זה. אפשרתי למשיב להגיש בקשה לפסיקת הוצאות – וכך עשה.

כאמור, דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. ככלל, במקום שבו בעל-דין מוותר על ההליך שהגיש בטרם התברר והוכרע לגופו, ומבלי שניתן הסעד שנתבקש, יש מקום לחייב את מגיש ההליך בהוצאות הצד שכנגד – אם זה האחרון טרח ונשא בהוצאות. בענייננו, משהגישו המערערים את ההליך היה עליהם לצפות כי הצד שכנגד יישא בהוצאות, ובפרט – כי הוא עשוי להגיש תגובה בהתאם להוראת תקנה 471ג(ד) הנ"ל. המערערים טוענים היום כי המשיב צריך היה לדעת שהערעור התייתר משנדחתה הבקשה להפסקת המשפט, ועל כן המשיב הגיש את תגובתו שלא לצורך. אולם ברור לגמרי כי אם אמנם המערערים "ויתרו" על ההליך מיד לאחר שנדחתה הבקשה להפסקת המשפט (ביום 9.10.2011), היה עליהם לפנות ללא דיחוי לבית המשפט ולבקש למחוק את ההליך. המערערים בחרו בדרך אחרת: הם הותירו את ההליך תלוי ועומד, ואפשרו לו "לגווע" לאטו בדרך של אי-הפקדת עירבון. רק ביום 3.1.2012 פנו המערערים לבית המשפט בהודעה כי "הדיון למעשה התייתר", וביקשו החזר אגרה. אין ספק כי בנסיבות אלה אין המערערים יכולים לבוא בטרוניה על המשיב שהגיש תגובה לערעור במועדים הקצובים בדין.

סוף דבר, כאמור לעיל, על המערערים לשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסך של 3,000 ₪.