ע"א 7341/98 רשות הנמלים והרכבות בישראל נ. ואהב סנדיד

בבקשות שבפני מתעוררת סוגיית המועד הראוי להגשת ערעור כנגד פסק דין חלקי שפטר מקצת מן הנתבעים מאחריותם לנזקי התובע, אך לא הכריע בדבר אחריותם של יתר הנתבעים.

1.עובדות המקרה הן כדלקמן:

המשיב מס' 1 (להלן: "התובע") נפגע בתאונת עבודה, בעת שעבד בשירות המערערת, רשות הנמלים והרכבות (להלן: "רשות הנמלים"), כסוואר ועסק בקשירת מטען למנוף. הוא תבע (בבית המשפט המחוזי בחיפה) את רשות הנמלים ואת המשיבה מס' 2, המגן חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המגן"), כמבטחת המנוף. תביעתו התבססה על פקודת הנזיקין, ולחלופין על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. ביום 6.10.97 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פינקלמן) "פסק דין חלקי" ובו קבע, כי התאונה אינה תאונת דרכים. לפיכך דחה את התביעה נגד "המגן" וחייב את רשות הנמלים לשאת בהוצאותיה. ביום 1.11.98 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין לפשרה אליה הגיעו התובע ורשות הנמלים באשר לסכום הפיצוי אותו יקבל התובע. בסעיף 1 להסכם הפשרה הכתב כי הוא נעשה "מבלי לגרוע מזכותה של הנתבעת (רשות הנמלים - א.ז.) לערער על פסק הדין ועל החלטת הביניים לפיה נקבע, כי התאונה אינה תאונת דרכים". ביום 22.11.98 הגישה רשות הנמלים ערעור על פסק הדין האמור. הערעור מתייחס אך ורק לפסק הדין החלקי מיום 6.10.97 (אותו מכנה רשות הנמלים בהודעת הערעור "החלטת ביניים") בו הופטרה "המגן" מחבותה. המשיבים לערעור הם התובע ו"המגן".

2.מונחת בפני שתי בקשות: בקשת "המגן" למחוק או לדחות על הסף את הערעור, ככל שהוא מופנה נגדה. ובקשת התובע להאריך לו את המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי.

3.לטענת "המגן", פסק הדין החלקי מיום 6.10.97 היווה פסק דין סופי בכל הנוגע אליה, ומשום כך, חלף זה מכבר המועד להגשתו. רשות הנמלים מתנגדת לבקשה. לטענתה, היווה פסק הדין החלקי "החלטת ביניים" בכל הנוגע לה, ולפיכך יש להתיר לה לערער על החלטת ביניים זו במסגרת ערעורה על פסק הדין. רשות הנמלים מצביעה, לעניין זה, על התוצאה הקשה העלולה להיווצר, לשיטתה, אם אכן תימחק תביעתה נגד "המגן", אך היא תזכה בערעורה כנגד התובע, ואז ייקבע, כי התאונה היא תאונת דרכים. אלא שפסק הדין לא יחול על "המגן" והתובע יצא קרח מכאן ומכאן. לחלופין, היא מבקשת כי יוארך לה המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי.

4.התובע, מצדו, מסכים עם רשות הנמלים, בכל הנוגע לתוצאה האסימטרית העלולה להיווצר. לשיטתו, יש להגיע למצב בו יהיה דין אחד לו ול"המגן": או שיימחק לחלוטין ערעורה של רשות הנמלים, או שיעמוד בתוקפו כלפיו וכלפי "המגן". למען הזהירות, הגיש התובע בקשה להארכת מועד (בש"א 507/99) להגשת ערעור מטעמו על פסק הדין החלקי - למקרה שלא תתקיים אחת החלופות המוצעות על ידו. "המגן" מתנגדת לבקשתו זו. לטענתה, טען התובע כל העת, כי אינו סבור, כי התאונה בה נפגע היא תאונת דרכים, ולפיכך אין מקום ליתן לו להעלות טענה זו כעת, ודאי שלא בעיתויה הנוכחי.

5 הסוגיה אינה פשוטה: מחד גיסא ניצבים עקרונות הסופיות והוודאות וזכותה של "המגן" שלא לשוב ולהיות מוטרדת משחלף (זה מכבר) המועד להגשת ערעור כנגד שחרורה מחבות (וראו, לדוגמא: בש"א 3780/98, גיא רוזן נ' כפר הרי"ף , פ"ד נב (3) 625, בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ואח' , פ"ד מח (4) 872) ומאידך גיסא, ניצבת טענת התובע ורשות הנמלים, לפיה קבלת טענת "המגן" שוללת מהם אפשרות מעשית לערער על פסק הדין החלקי, שמבחינת רשות הנמלים היווה בשעתו "החלטה אחרת". כל החלטה שתתקבל תפגע איפוא באינטרס מוכר וראוי של מי מן הצדדים.

6.בעבר נזקקה כב' הרשמת א' אפעל-גבאי לסוגייה דומה (במסגרת בש"א 3223/97 גאנם חאלד נ' איילון חברה לביטוח בע"מ , לא פורסם) וכל הצדדים מבקשים למצוא אחיזה לטענותיהם בהחלטה זו. דא עקא, עיון מדוקדק בהחלטה מגלה, כי נסיבותיה שונות: באותו מקרה, קבע פסק דין חלקי, כי נזקו של התובע נגרם עקב תאונת דרכים, ומשום כך קבע את אחריותם של מקצת הנתבעים והפטיר את יתרתם מחבות. משכך, ברור היה, כי עילת הערעור של הנתבעים שנמצאו אחראים לנזק הבשילה בה בעת. ומכאן, שבהיעדר טעמים מיוחדים (שנמצאו בבש"א 3223/97 הנ"ל, ואשר דומים להם אינם מתקיימים בענייננו) לא היה מקום לאפשר להם לערער על פסק הדין החלקי כשנה לאחר שניתן, רק משניתן פסק הדין הסופי. בענייננו הסיטואציה שונה: בית המשפט המחוזי שלל את היות התאונה בה נפגע התובע תאונת דרכים. אך לא קבע, באותו מעמד, את חבותה של רשות הנמלים (והסכם הפשרה אליו הגיעו התובע ורשות הנמלים לאחר מכן ייתר קביעה שיפוטית כאמור). כיצד היה על רשות הנמלים לנהוג באותה עת ? האם היה עליה להגיש ערעור מניה וביה, חרף העובדה שפסק הדין החלקי לא קבע דבר וחצי דבר בעניינה ולא הטיל עליה כל חבות? האם היה בית המשפט העליון נדרש לערעור מעין זה (והשוו: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) בעמ' 805)?. האם, בנסיבות אלו קיים "מועד נכון" להגשת הערעור (והשוו: בג"ץ 3057/93 בטסי דיאמנט כהן ואח' נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד מז (3) 525, 527) ? התשובה לשאלות אלו היא כאמור, מורכבת.

7.סוגייה דומה התעוררה בעבר, בכל הנוגע לתקיפת החלטה שנתקבלה במעמד צד אחד. בעניין זה התחבטו בתי המשפט לא מעט: תחילה משלה בכיפה הגישה, לפיה על בעל דין לבחור אך באחת החלופות העומדות לרשותו (בקשת ביטול או ערעור) ומשבחר - אין הוא רשאי עוד לפנות לחלופה השניה. במרוצת הזמן, רוככה גישה זו ונקבע, כי כל עוד אין בעל הדין פועל במקביל הוא רשאי לממש את שתי החלופות - ובלבד שיפעל במסגרת הזמן הקבועה בדין. ברבות הימים, הוכרה, בנסיבות מסויימות, גם האפשרות להקל עם בעל דין ולאפשר לו לנקוט, בזו אחר זו, את שתי החלופות על ידי הגשת בקשת ביטול ובקשה מטעמי זהירות להארכת מועד להגשת ערעור בטרם חלף המועד לכך, ובמקרים מסויימים - אף לאחר שחלף ( וראו את סקירת התפתחות הפסיקה לעניין זה בבש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל , פ"ד מג (4) 22). בסופו של דבר, הוביל ריבוי העיסוק בסוגייה להתקנת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- - ולתיקונה פעמיים נוספות לאחר מכן. כיום ניתנת לבעל דין האפשרות למצות את כל האפשרויות הדיוניות העומדות בפניו - בלא שיטריח את בית המשפט מראש בכפל הליכים - ובלא שיידרש "לשריין" מראש את זכויותיו על דרך של הגשת בקשה מוקדמת (שמידת נחיצותה תוברר רק בחלוף הזמן) להארכת מועד לנקיטת הליך (וראו לעניין זה את רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח בע"מ נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ , פ"ד מט (5) 876).

8.דומה, כי השיקולים שהביאו להתחבטות נמשכת זו בדבר הפתרון הראוי והצודק בנסיבות - ולפתרון שאומץ על ידי מחוקק המשנה בסופו של דבר קיימים גם במקרה שבפנינו. בבסיסם של שיקולים אלה עומדת ההנחה, כי על בעל דין מוטלות שתי חובות עיקריות: עליו לממש את כל האפשרויות הדיוניות העומדות לרשותו במועדן - על מנת להעמיד את הצד שכנגד על זכויותיו ועל האיומים הדיוניים בפניהם הוא עומד (וראו, לעניין זה בש"א 3780/98 הנ"ל, וכן את ב"ש 34/70 אבו שמסייה נ' אלקרעין ואח' , פ"ד כד(1) 307; בש"א 2850/97 כפר חיטים נ' קלוגמן , לא פורסם) וכן עליו להימנע מנקיטת הליכי סרק ומהכבדת יתר על המערכת השיפוטית (וראו: בש"א 2371/97 מנחם יסקולקה נ' עמישי חברה לשיווק בע"מ , לא פורסם, בש"א 7464/95, 7465/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר ,לא פורסם). על חובה אחרונה זו מתווספת, כמובן, זכותו של בעל דין שלא להיגרר לנקיטת הליכים שאינם נחוצים לו.

9.בענייננו, מצאתי, כי, לאמיתו של דבר, אפילו נאמר, כי צמחה לרשות הנמלים זכות ערעור פורמלית על פסק הדין החלקי הרי זכותה המהותית, שהצמיחה את הערעור נשוא הבקשה שבפני, הבשילה רק עם מתן פסק הדין הסופי. ומשום כך, אין לראות את רשות הנמלים כמי שהגישה את ערעורה באיחור ואין לראות את "המגן" כמי שהסתמכה כדין על העובדה שרשות הנמלים לא הגישה ערעור עובר למועד זה. אדרבא, דומה, כי הגשת ערעור על ידי רשות הנמלים קודם לכן היתה עשויה להתפרש כהטרדת סרק של המערכת השיפוטית מצד מי שאינו (אותה עת) בעל ריבה של "המגן" וכי חיובה של רשות הנמלים להגיש ערעור מעין זה עלול להוות הכבדת יתר שאינה נחוצה. לפיכך, על דרך ההיקש מהוראת תקנה 398א הנ"ל (ומן הפסיקה שעמדה ביסוד התקנתה), ותוך התחשבות בסיכון לו ייחשף התובע - אם יידחה ערעורה של רשות הנמלים כנגד "המגן" ויתקבל ערעורה כלפיו, כך שהתובע יוותר נטול פיצוי (והשוו: בש"א 3223/97 הנ"ל) מצאתי לנכון לדחות את בקשת "המגן" לדחייתו או למחיקתו של הערעור כלפיה. נוכח תוצאה זו התייתר הצורך להידרש לבש"א 507/99 (המעוררת בעיות אחרות).

הבקשה למחיקת (או דחיית) ערעורה של רשות הנמלים נגד "המגן" נדחית איפוא. בנסיבות העניין ונוכח אי הבהירות השוררת בסוגיה, לא מצאתי לנכון לחייב את "המגן" בהוצאות.