ע"א 763/00 מגדל כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ. מזרחי מרים

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כבוד השופטת א' בוהדנה) מיום 16/1/00 (תמ"ש 1740/99, בש"א 711, 712/99) בה התקבלה בקשת המבקשים לפסילתה מליישב בדין.

1.ביום 1/4/98 הוגשה תובענה לבית משפט השלום בטבריה. עניינה הוא בבקשתה של משיבה מס' 1 (להלן: המשיבה) לפסק דין המצהיר על היותה בעלת הזכויות הבלעדיות בנחלה במושבה מגדל (המערערת),בהתאם להסכם בינה לבין המשיב מס' 5 אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. בנוסף המשיבה ביקשה לחייב את משיב מס' 2 לרשום זכויות אלה ולהורות למושבה מגדל (היא המערערת), לרשום אותה כמחזיקה בלעדית ובעלת הזכויות במשק. הדיון בתובענה הועבר לבית המשפט לענייני משפחה ביום 10/5/99 בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בבר"ע 158/99.

2.לאחר העברת התיק מבית משפט השלום לבית המשפט לענייני משפחה נקבע קדם משפט ל- 12/7/99. לאותה ישיבה באה המשיבה ללא ייצוג משפטי. לאחר שהועלו טענות משפטיות, נקבע קדם משפט שני ל- 7/10/99. זאת על מנת לאפשר למשיבה ייצוג משפטי.

3.בקדם המשפט השני, שהתקיים ב 7/10/99 הופיעה שוב המשיבה ללא ייצוג, על אף שנתנה למבקשת שהות של כחצי שנה למנות עו"ד. בקשתה לדחייה נוספת נדחתה. קודם לכן הגישה המערערת בקשה לתיקון כתב תשובה ולהגשת תביעה שכנגד. בקשה זו התקבלה. כמו כן באותה ישיבה נדונו בקשות לגילוי מסמכים ושאלונים. קדם משפט נוסף נקבע ל- 23/1/2000.

4.ב3/11/99- הגישו המשיבה ומשיב מס' 5 (להלן: המשיבים) בקשה לפסילת השופטת. הטענה הראשונה שהעלו המשיבים היא, שבסכסוכים שונים בין המשיב מס' 5 לבין המערערת הייתה מיוצגת המערערת על ידי משרד עו"ד בלטר גוט אלוני ושות' בטבריה, אשר כבוד השופטת א' בוהדנה נמנתה בעבר על צוותו. על כן, שומה על כב' השופטת לפסול עצמה מליישב בדין בעניינה של המערערת. טענתם השנייה

הייתה, כי דחיית הבקשה של התובעת לדחייה נוספת וקבלת בקשת המערערת בקדם המשפט לתיקון כתב הגנה, הן נסיבות שיש בהן להקים חשש ממשי למשוא פנים בניהול משפט.

5.ביום ה16/01/2000-, החליטה השופט א' בוהדנה לפסול עצמה. הנימוק לפסילה העצמית היה שיקול מראית פני הצדק. זאת על אף שהשופטת קבעה, כי אין חשש ממשי למשוא פנים. בהחלטתה המפורטת של השופטת היא כותבת, כי אין חשש למשוא פנים בנוגע לקשריה עם משרד עורכי הדין "בלטר גוט אלוני ושות'" מפני שלא הייתה לה כל ידיעה על קיום הליכים המתקיימים בין המערערת לבין המשיב מס' 5, ולא היה לה כל קשר עם המשרד זה שלוש שנים. באשר להחלטותיה הדיוניות, כך צוין, הרי שאין הן מבססות חשש ממשי למשוא פנים.

6.על החלטה זו הוגש בפני ערעורה של המערערת. טענות המערערת הן, כי ראשית, אין כל חשש למשוא פנים משום שהשופטת בוהדנה מעולם לא ייצגה את המערערת בהליכים משפטיים בכלל וכנגד המשיב מס' 5 בפרט וכי אין לה אנטרס מכל סוג שהוא בתוצאות התיק. שנית, טוענת המערערת, כי המשיבים השתהו בהגשת בקשת הפסילה, כחצי שנה מיום שנודע להם על זהותה של השופטת היושבת בדין ולאחר שני קדמי משפט שנערכו בפניה. זאת, בניגוד לתקנה 471ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984- לפיה תועלה טענת פסלות בהזדמנות ראשונה. עוד טוענים הם, כי לעיתים הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן. (ע"א 2730/98 תנופה שרותי כח אדם בע"מ נ' גיאורגיצאנו, פד"י נב'(2) 472).

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערת, נחה דעתי, כי דין הערעור להתקבל. על פי סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, המבחן בעניין פסילת שופטים הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים. בפתח הדברים יצוין, כי הטענות על פיהן בית המשפט קיבל את בקשתה של מגדל לתיקון כתבי הטענות ולא קיבל בקשה לדחיית הדיון, אינן מבססות חשש ממשי למשוא פנים. זו הייתה גם מסקנתו של בית המשפט בערכאה הראשונה. החלטות אלו הן דיוניות באופיין ואין בהן בנסיבות העניין עילת פסלות. (ראו ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל , טרם פורסם, ע"א 2949/96 כלל חברה לביטוח נגד מנסור אדיב , (טרם פורסם), ע"א 4487/99 מחמד כאמל אלקורד נגד ועד עדת הספרדים , (טרם פורסם)).

8.אשר לנימוק השני - העובדה שהשופטת הועסקה באותו משרד המייצג את המערערת - הרי שלא מצאתי בו עילה לפסילתה של השופטת בנסיבות העניין. אכן, עצם העובדה, כי שופט עבד במשרד עורכי דין המופיע בפניו במשפט מסוים, אינה מקימה כשלעצמה עילה לפסילתו מליישב בדין (ראו והשוו: In re Affidavit of bias, 947 P.2d. 1152, 1155 (1997) ). יש לבחון בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו אם ישנו חשש ממשי למשוא פנים. בהקשר זה, תיתכן רלבאנטיות לשורה של נסיבות, ובהן משך הזמן שחלף למן עבודתו של השופט כפרקליט במשרד ובין המשפט הנדון; השאלה, אם מתקיימים קשרים בין משרד עורכי הדין ובין השופט ובמיוחד, אם קיימים עדיין קשרים מסחריים-עסקים-כלכליים בין משרד עורכי הדין ובין השופט. כמו כן, תהא חשיבות לשאלה, אם השופט עסק בתחום הספציפי ובתיק הנדון בפניו, עת היה עורך דין במשרד (ראו והשוו: in re Affidavit

הנ"ל, בעמ' 1156 וכן: ABA Comm. On Professional Ethics & Grievances, Informal Opinion 594 (22.10.1962) ). חשיבות יכולה להיות גם לגודלו של המשרד, תחומי עיסוקיו וכן לשאלה אם השופט - עת עבד כפרקליט במשרד - היה מבעליו (שותף) או אך שכיר. ודוק: אין רשימה זו מהווה רשימה סגורה של שיקולים ונסיבות. יש לבחון כל מקרה לגופו על פי מאפייניו ועובדותיו. נסיבות אלו - ואחרות - אינן אלא ביטוי לאמת המידה המדריכה שופט בשאלת פסלות מליישב בדין, והיא אמת המידה של קיומו או היעדרו של חשש ממשי למשוא פנים.

9.אכן, בנסיבות המקרה שבפני, הועסקה השופטת במשרד עורכי הדין שטיפל ומטפל בעניינה של המערערת. אולם, לבד מעובדה זו - שאין בה כשלעצמה משום חשש ממשי למשוא פנים - אין בנסיבות המקרה עילה לפסילתה של כב' השופטת. על פי החומר שבפני, הועסקו בתקופה הנדונה מעל עשרה עורכי דין. השופטת ריכזה את נושא דיני המשפחה. היא לא עסקה בנושא נשוא התיק שבפניה. היא אף לא ידעה על קיומם של הליכים בין הצדדים. זאת ועוד: אין טענה או אינדיקציה כלשהי לקשר עסקי או כלכלי הנמשך עם השופטת לאחר עזיבתה את המשרד. בנוסף, עברו למעלה מ3- שנים מאז עזבה השופטת את המשרד. בנסיבות אלו, לא מצאתי, כי התקיים חשש ממשי למשוא פנים שהצדיק את פסילתה של כב' השופטת מליישב בדין. זו היתה אף עמדתה של כב' השופטת עצמה, ועל כן פסלה עצמה אך בשל "מראית פני הצדק". אכן, משלא היה חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות העניין, מן הדין היה שלא לפסול עצמה מליישב בתיק זה. מטעמים אלו, דין הערעור להתקבל.

10.מעבר לאמור לעיל, לא ברור כלל מדוע לא הועלתה טענה זו בהזדמנות הראשונה. לפי תקנה 471ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984-, טענת פסלות צריכה להיטען בהזדמנות הראשונה האפשרית. העובדות הנוגעות להיותה של השופטת חלק מצוות במשרד עורכי הדין המייצג את המערערת, היו ידועות לכאורה, לצד המבקש, אולם הוא בחר להגישה בשלב מאוחר יותר- לאחר קבלת בקשת המערערת לתיקון כתב ההגנה. אכן, "טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" אשר אותו שומרים באמתחתו של מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות עד שיבוא מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נגד עמוס בן שלום יהודה , פד"י מה' (3) 790).

11.סיכומו של דבר, במקרה זה הנסיבות אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. אי לכך נחה דעתי, כי יש לקבל את הערעור ולהשיב את הטיפול בתיק לשופטת בוהדנה בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.