ע"א 7735/10 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ. מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ) מחוז ת"

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' מקובר ) בה.פ. 18964-05-09 מיום 16.8.2010, בו נדחתה תובענתו של המבקש לפסק דין הצהרתי שבו יקבע כי הסכמת הצדדים שהתקבלה במהלך דיון שנערך ביום 25.3.1997 בת.א. 3515/95 בבית משפט השלום בכפר-סבא בפני השופט י' פרגו הינה מחייבת.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.התשתית העובדתית נשוא הערעור הינה סבוכה שכן עסקינן בחוליה נוספת בשרשרת התדיינויות בלתי פוסקת בין הצדדים אשר העסיקה ערכאות רבות, לרבות בית משפט זה. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 1969 וכן לאורך השנים שלאחר מכן הופקעו במסגרת תוכניות שונות שטחים שהיו מוחזקים בידי המבקש, המנהל בית מגורים לקשישים בדיור מוגן בכפר-סבא, לצורך סלילת כביש 554 (להלן: הכביש ). ביום 16.7.1995 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש בבית משפט השלום בכפר-סבא בת.א. 3515/95 שעניינה תפיסת חזקה בחלק מהשטח שמחזיק בו המבקש. ביום 25.3.1997 התקיים דיון בבית משפט השלום בכפר-סבא במסגרת התביעה. במהלך הדיון הסכימו הצדדים לפרוטוקול, בין היתר, כי על המשיבה "לשלם לנתבעת [המבקש] את הוצאותיה שנגרמו בקשר לתכנון ו/או הוצאות עקיפות הקשורות לנושא. המחלוקת היא בשאלת גובה ההוצאה, מהותה ואם יש קיזוזים. הצדדים מסכימים שנושא זה ידון ע"י ביהמ"ש במסגרת ההליך הנוכחי". בהמשך אף נחתם בין הצדדים הסכם מפורט שהובא לאישורו של בית משפט השלום בכפר-סבא ואשר קיבל תוקף של פסק דין ובו הוסכם, בין היתר, אודות מהות וטיב ההוצאות שעל המשיבה לשלם למבקש. הוסכם בין הצדדים כי בית משפט השלום יכריע במכלול המחלוקות ביניהם בנוגע לכביש, זולת בנושא פיצויים בגין פגיעה במקרקעין על ידי תוכנית שלא עקב הפקעה.

2.ביום 4.1.2001 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (השופט י' פרגו ) שהכריע במחלוקות שבין הצדדים. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר בהסכמת הצדדים השיב את הדיון בתיק לבית משפט השלום בכפר-סבא. ביום 12.12.2005 ניתן פסק הדין על ידי בית משפט השלום בכפר-סבא (השופט ד' גדול ) ושוב הגישו הצדדים ערעורים על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערעורים הועברו לדיון בבית המשפט המחוזי מרכז אשר ביום 23.12.2008 הכריע בהם (השופטים א' שילה , א' דודקביץ ו- מ' יפרח ).

3.יאמר כי עיקר המחלוקת בין הצדדים אשר היוותה את מוקד הדיון בערכאות השונות היא באשר לפרשנות ההסכמה שמצאה ביטויה בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום בכפר-סבא ביום 25.3.1997 והיחס בינה לבין מהות ההוצאות שהוכרו על ידי הצדדים בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. כפי שעולה מפסק דינו של השופט א' מקובר , מיום 16.8.2010, פסק הדין בערעורים בבית המשפט המחוזי מרכז קבע כי המשיבה הסכימה במסגרת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין לשלם את הוצאותיו של המבקש בכל הנוגע לעלויות ביצוע העבודות ומיסים הנובעים מהעבודות שהתחייבה לבצע בקשר עם הכביש, אך לא ניתן ללמוד מהסכמת הצדדים התחייבות של המשיבה לשאת בהוצאות אחרות בנוגע לביצוע ההסכם ובוודאי שלא בשכר טרחת עו"ד אשר עולים כדי 80% מההוצאות שהציג המבקש. כמו כן ציין השופט מקובר כי בפסק הדין בערעורים נקבע שהצעת השופט פרגו בדיון מיום 25.3.1997 נוסחה באופן רחב יותר מאשר ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. כך, נקבע כי ההסכם שכרתו הצדדים לאחר הדיון בבית משפט השלום בכפר-סבא הוא המשקף את הסכמותיהם כפי שנתגבשו לאחר מו"מ. על בסיס ניתוח זה של ההסכם בין הצדדים קבע בית המשפט המחוזי בערעורי הצדדים את מאזן החיובים הכספיים שבין הצדדים, כאשר באופן עקרוני נדחה ערעור המבקש והתקבל ערעור המשיבה. על פסק הדין בערעור הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה אשר נדחתה ביום 17.3.2009.

4.על אף שניתן פסק הדין בערעורי הצדדים הקובע לכאורה את מהות ההסכמות בין הצדדים והיחס שביניהן, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז תובענה לפסק דין הצהרתי בה עתר להכריז כי הסכמת הצדדים כפי שנרשמה בפרוטוקול ישיבת בית משפט השלום בכפר-סבא מיום 25.3.1997 מחייבת. לאחר הגשת התובענה ניתן צו מניעה זמני אשר למעשה עיכב את ביצוע החיובים הכספיים לפי פסק הדין שניתן בערעורים. ביום 16.8.2010 ניתן כאמור פסק הדין של בית המשפט המחוזי (השופט מקובר ) בו נקבע כי המבקש ניסה להשיג בתובענה זו את שלא עלה בידו להשיג בהתדיינויות הקודמות בין הצדדים ודחה את תובענתו. בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין בערעור יצר מעשה בית-דין וקבע כי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין גובר על הסכמות הצדדים כפי שנרשמו בפרוטוקול ומשכך אין להידרש לטענותיו של המבקש. לפיכך, בוטל צו המניעה הזמני והמבקש חויב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט מקובר ) הוגש ערעור לבית משפט זה ובד בבד עמו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי.

5.יצויין, כי בתחילה פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו ואולם זו נדחתה ביום 6.10.2010 מהטעם שיש לאפשר לזוכה ליהנות מפסק דינו ואין הגשת הערעור כשלעצמה מעכבת את מימוש פסק הדין, במיוחד לא כאשר מדובר בחיוב כספי גרידא וכאשר אין ספק ממשי בדבר יכולת הפירעון של המשיב.

נימוקי הבקשה

6.לטענת המבקש סיכויי הערעור טובים שכן בקשתו לסעד הצהרתי אינה סותרת ואינה תוקפת את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בערעורים שהגישו הצדדים. לטענתו, פסק הדין אינו מהווה השתק פלוגתא שכן הפלוגתא נשוא התובענה כלל לא נדונה ולא הוכרעה בפסק הדין בערעורים. לעניין מאזן הנוחות, טוען המבקש כי הוא מוסד ללא כוונת רווח המנהל בית מגורים לקשישים בדיור מוגן ובמסגרתו גם מחלקת סיעודית בפיקוח משרד הבריאות. לטענת המבקש הוא משתתף בסבסוד מימון מגורי הקשישים במוסד, ולפיכך קיום פסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן בערעורי הצדדים יגרום לנזק קשה אשר עולה על התועלת בנסיבות העניין.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשה והנספח המצורף לה וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט מקובר ), הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

8.כידוע, זכותו של הזוכה לפי פסק דין ליהנות ממנו בסמוך לנתינתו ולכן עיכוב ביצוע פסק דינה של הערכאה הדיונית יינתן אך במקרים חריגים כאשר סיכויי הערעור טובים וקיים חשש כי באם לא יעוכב לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה והערעור יתקבל, דהיינו כאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. נטל השכנוע כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה מוטל על כתפי המבקש [ראו למשל: החלטתו של השופט ס' ג'ובראן בע"א 1789/07

רובין נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 27.2.2007)].

9.עסקינן כאמור במבחנים מצטברים (ראו למשל: החלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 7221/01

י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 181 (2002)]. במקרה דנן, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש שכן מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי גרידא, וכידוע במקרים מסוג זה תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור [ראו למשל: החלטתו של השופט מ' בייסקי בבש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי

המאוחד בע"מ , פ"ד מג(2) 172, 174 (1989)]. אף בטיעון שהעלה המבקש בדבר היותו מוסד פילנתרופי וכן כי תשלום הכספים על ידו יפגע בדיירי המוסד, אין כדי להצדיק היעתרות לבקשת עיכוב הביצוע, שכן גם אם ידחה הערעור יוכל המבקש להיפרע את נזקיו מהמשיבה שהינה רשות ציבורית ומשכך אין חשש ממשי באשר ליכולת פירעונה. יוצא אפוא כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המשיבה. משכך, איני רואה טעם לדון בשאלת סיכויי הערעור, אף שאודה כי לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעורים סבור אני על פניו לא נפל פגם בפסק דינו של השופט מקובר אשר קבע כי בפלוגתא שעורר המבקש קיים כבר מעשה בית דין.

10.אשר על כן, הבקשה נדחית.