ע"א 7846/98 רות פוגל - עו"ד נ. גיא כהן

בפני בקשה להוצאת תיק המוצגים שהגישה המבקשת לבית המשפט ולחלופין - להוצאת מוצגים מסויימים מן התיק.

1.תיק המוצגים מטעם המשיבה-המערערת בהליך העיקרי הוגש ביום 24.1.00, לאחר שהמשיבה הגישה את סיכומיה עוד ביום 2.11.99 והמבקש אף הוא הגיש את סיכומיו בצירוף תיק מוצגים מטעמו. המבקש מלין הן על הגשת תיק המוצגים באיחור - בניגוד להוראות תקנות 438 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות") והן על כך שתיק המוצגים כולל גם מספר מוצגים שלא הוצגו כראיות בבית המשפט המחוזי. דהיינו לא צורפו לתצהיר העדות הראשית ולא קובלו כראיות. לטענתו, גרמה התנהגותה זו של המשיבה לטרחת שווא מרובה, שכן הוא כמשיב נאלץ להכין תיק מוצגים הכולל את כל המוצגים - דבר שהיה נמנע ממנו לו הגישה המשיבה את המוצגים המותרים להגשה במועד.

2.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה סברה, כי הגשת תיק מוצגים אינה מוגבלת בזמן וסברתה זו נתחזקה בעקבות שיחתה עם פקידים במזכירות בית המשפט העליון. בהתייחסה לטענת המבקש, כי מקצת המוצגים לא הובאו בפני בית המשפט כראיות, טוענת המשיבה כי כל המוצגים הובאו בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הליכים שונים ואין בהם משום חידוש.

3.הדין עם המבקש בכל הנוגע לאי הגשת תיק המוצגים במועד, ללא נטילת רשות. המועד להגשת תיק מוצגים קבוע, כאמור בתקנה 438 (2) לתקנות: "יחד עם הגשת הסיכומים שבכתב". המשיבה היא עורכת דין, ואין טענת אי ידיעה או הסתמכות על דברי פקידי בית המשפט לעניין זה ראויה להישמע מפיה לעניין זה. עם זאת, איני רואה במחדלה זה של המשיבה עילה להוצאת תיק המוצגים שהגישה מתיק בית המשפט. לעניין זה, שקלתי, זו כנגד זו, את הפגיעה הנטענת במבקש ובמשיבה. אין עוררין, למעשה, כי כל המוצגים שכללה המשיבה בתיק המוצגים שלה היו בפני בית המשפט המחוזי (אם כי על אופן הצגתם של מקצתם קיימים חילוקי דעות, אליהם אדרש בהמשך). כך שהגשתם, ולו באיחור, לא גרמה למבקש כל הפתעה ולא פגמה בטיעוניו. מנגד, אם וככל שהמוצגים האמורים תומכים בטיעונים שבסיכומי המערערת, עלול טיעונה להיפגע לגופו של עניין. בנסיבות אלו, ונוכח מגמתו העקרונית של בית משפט זה להכריע בסוגיות דיוניות על בסיס עיקרי המדיניות השיפוטית המונחים ביסודם ( וראו: ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ , פ"ד נב (2) 706, בש"א 3780/98 גיא רוזן, ואח' נ' כפר הרי"ף , פ"ד נב (3) 625; ראו גם: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית

(תשנ"ט), בעמ' 106-107), הפתרון הראוי לתיקון מחדלה של המשיבה יהיה הותרת תיק המוצגים בתיק בית המשפט, תוך חיוב המשיבה בהוצאות שגרמה למבקש ולבית המשפט עקב מחדלה זה (וראו: ע"א 6352/97 דוד חי ניסים נ' בנק לאומי למשכנתאות , לא פורסם).

4.נותרה איפוא שאלת הכללתם של מוצגים לא, לב, לד, לה, לו ו - לז בתיק המוצגים. אין עוררים, כי כל המוצגים הללו, כיתר המוצגים, היו מצויים בתיק בית המשפט המחוזי. אך לטענת המבקש, לא נדרש להם בית המשפט ולא קבע כל עמדה באשר לקבילותם או למשקלם ומשום כך יש להוציאם מן התיק. אכן, ההלכה הנוהגת היא, כי:

"כוונת מתקין התקנות הייתה, שתיק המוצגים יכלול מסמכים שהוצגו בבית המשפט קמא כראיות וקובלו ככאלה לתיק בית המשפט. הגשת מסמך לבית המשפט אינה עניין טכני של מה בכך, והיא כרוכה - אם צד שכנגד עומד על כך - בדיון בעניין כשרותו או קבילותו (א. הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי, כרך א' תש"ל) 32-34). מסמך המגיע לתיק בית המשפט, נמצא שם פיסית, אך אין הוא בחזקת ראיה, כל עוד לא הוצג וקובל ככזה על ידי בית המשפט." (ב"ש 153/86 צביח נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (2) 345, 348; ראו גם: ע"א 8378/98 מוחמד אבו סנינה נ' עו"ד עמוס גבעון , לא פורסם, ע"א 485/89 קו נקודה בע"מ נ' B.V Briefhouder , לא פורסם).

אולם הלכה זו טעונה בדיקה ויישום לגבי כל מוצג ומוצג: מוצג ל"א הוא החלטה של בית משפט זה ברע"א 2704/94, המבוססת על הסכמת הצדדים. מוצג זה הוגש לבית המשפט המחוזי על ידי שני הצדדים, ודומה שאין יסוד להניח כי המבקש חולק על כשרותו או קבילותו. מוצג ל"ב הוא תגובה שהגישה המשיבה במסגרת אותו הליך (בלא נספחיה), וממילא אין בה אלא טענות שהעלתה המשיבה במסגרת אותו הליך. כך שאין, למעשה, שאלה באשר לכשרותו או לקבילותו של מוצג זה (שסומן גם בכתב ידו של בית המשפט המחוזי); מוצג ל"ה סומן על ידי בית המשפט המחוזי (בחתימתו) בסימון "מ2/" ואוזכר בפרוטוקול הדיון; מוצג ל"ז, שהוא בקשה שהגישה המשיבה לצירוף מסמך נוסף, נושא על פניו את החלטת בית המשפט המאשרת את הצירוף. נותרו איפוא מוצגים לד ו - לו. מוצג לד נמצא בתיק המוצגים של בית המשפט המחוזי, אך אינו נושא כל סימון ומוצג ל"ו נושא סימון (" B " ( בכתב ידו של השופט. בהיעדר קביעה ברורה באשר להיותם של מוצגים אלה חלק מן המוצגים שנדונו ונתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי אני מורה על הוצאת מוצגים לד ו - לו מתיק המוצגים.

הגם שעיקר בקשתו של המבקש נדחתה, הרי נוכח האמור לעיל, מצאתי לנכון לחייב את המשיבה בהוצאותיו בסך 1,500 ש"ח.