ע"א 7871/10 רים חורי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

השופט י' עמית :

1.

המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: המערערת ), ילידת 16.3.1974, עורכת דין במקצועה, נשואה ואם לשני ילדים, נפגעה בתאונת דרכים ביום 11.2.2005. אין חולק כי המדובר היה בתאונה קשה, בעקבותיה אושפזה המערערת בבית החולים רמב"ם ולאחר מכן בבית החולים לוינשטיין עד לסוף שנת 2005, משך כ-300 יום.

2.

במסגרת תביעתה של המערערת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מינה בית משפט קמא ארבעה מומחים רפואיים שנתנו חוות דעתם לגבי מצבה של המערערת (ואשר לא נחקרו על חוות דעתם), כלהלן:

-

ד"ר ולר, המומחה בתחום הנוירולוגי, העריך את נכותה של המערערת ב-30% בגין חולשה קלה בפלג הגוף מימין, לפי סעיף 29(1)(א)( I ) לתקנות הביטוח הלאומי, ובשיעור של 10% בגין הפרעה בדיבור לפי סעיף 29(7)(א)( I ) לתקנות הביטוח הלאומי.

-

ד"ר אנג'ל, המומחה בתחום האורטופדי, העריך נכותה הצמיתה של המערערת ב-5% בגין השבר בעצם הבריח ו-5% בגין הצלקת בצוואר.

-

פרופ' מילר, המומחה בתחום העיניים, קבע כי המערערת נותרה עם ראייה כפולה במידה קלה בלבד המתוקנת על ידי משקפיים מתאימות, והעמיד את נכותה על 15% לפי סעיף 57(2) לתקנות הביטוח הלאומי.

-

פרופ' טיאנו, המומחה בתחום הנפשי, קבע כי נותרה למערערת נכות צמיתה של 10% בתחום הנפשי (20% בשנה הראשונה), לפי סעיף 33(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

סך הכל נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת הועמדה על 60.85%, ו בית משפט קמא דחה את טענת המשיבה כי קיימת חפיפה בין הנכות בתחום הקוגנטיבי לבין הנכות בתחום הנפשי. עוד נציין כי נכותה של המערערת במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) הועמדה על 60%, נקבעה לה דרגת אי כושר בשיעור 75% והיא מקבלת תגמולי נכות כללית בשיעור מלא.

3.

בית משפט קמא עמד בפסק דינו על מצבה של המערערת בעקבות התאונה, על כך שרישיון הנהיגה שלה נשלל בגלל בעיותיה הרפואיות, וכי בין המערערת לבין בעלה נתגלעו סכסוכים בסוף שנת 2009 וכיום מתנהלת ביניהם התדיינות משפטית, במהלכה הוחלט כי האב יקבל את המשמורת על שתי הבנות.

בית משפט קמא מצא כי המערערת השתקמה מפגיעותיה בתאונה באופן חלקי,

וכי "שילוב הפגיעה בתחומי הראייה, הדיבור והקוגניציה גרמו לפגיעה מהותית וניכרת על תפקודה בכלל, ועל יכולתה לעבוד במקצוע עריכת הדין בפרט". נקבע, כי יתכן שהמערערת תוכל בכל זאת לחזור לעבוד כעורכת דין באופן חלקי, אך בהיקף קטן וביכולת השתכרות מוגבלת, כפי שעולה גם ממסמכי השיקום שם נכתב כי הטיפול מתמקד בהכוונה והדרכה, במקביל להגעתה לעבודה במשרד עורך דין כחלק מהתהליך השיקומי.

על רקע כל אלה העמיד

בית משפט קמא את נכותה התפקודית של המערערת, בדומה לשיעור נכותה הרפואית, על 60% מיום מתן פסק הדין ואילך, כאשר עד למתן פסק הדין הכיר בית המשפט באובדן מלא של כושר ההשתכרות.

4.

בית המשפט בחן את בסיס השכר של המערערת, שהחלה את דרכה המקצועית כעורכת דין בשנת 1997. בתחילת דרכה המקצועית עבדה המערערת במשרד עורכי דין בירושלים בשכר של כ-6,000 ₪ ברוטו. בין השנים 1998 עד 2001, לאחר שעברה להתגורר בצפון הארץ, עבדה המערערת כשכירה בשלושה משרדי עורכי דין שונים והשתכרה בין 7,000 עד 9,500 ₪ ברוטו לחודש. בשנים 2004-2002 עבדה המערערת כשכירה בחברה משפחתית, ובמקביל עבדה באופן עצמאי במשרד שפתחה ואף החלה לעבוד באופן חלקי כשכירה במשרד עורכי דין, שם השתכרה על בסיס של 30 ₪ לשעה ו-30% מטיפול בתיקים. הכנסתה הממוצעת של המערערת בשנים 2004-2002 עמדה על כ-5,000 ₪ ברוטו לחודש, ולטענתה, היא הפחיתה מעבודתה מאחר שבשנים 2000 ו-2003 ילדה את שתי בנותיה.

בית משפט קמא מצא כי נוכח עברה התעסוקתי של המערערת ניתן להעריך כי רמת השתכרותה בתחום עריכת הדין, גם אלמלא התאונה, היתה נמוכה מהממוצע, ועל כן העמיד את שכרה של המערערת לעבר על סך 6,000 ₪ נטו ולעתיד על סך 9,000 ₪ נטו, ועל בסיס זה חישב את הפסדי ההשתכרות עד הגיע התובעת לגיל 70.

לגבי עזרת צד ג', נקבע כי המערערת, המתגוררת כיום בבית הוריה, אינה מעסיקה עזרה בשכר, וכי אינה זקוקה למלווה משך 24 שעות ביממה כפי שנטען. לאור זאת, העריך בית המשפט את העזרה לה זקוקה ותזדקק המערערת בעתיד בכ-9 שעות שבועיות.

לעניין הניידות, נקבע כי המערערת אכן זקוקה לרכב, אך בהערכת גובה הפיצוי יש להביא בחשבון כי ערב התאונה החזיקה ברכב משלה. לאור זאת העמיד בית המשפט את ההוצאות העודפות בגין אחזקת רכב 1300 סמ"ק על סך 900 ₪ לחודש.

5.

על רקע קביעות אלה נפסקו למערערת הסכומים הבאים: הפסדי שכר בעבר – 430,000 ₪; הפסדי שכר בעתיד – 1,370,000 ₪; הפסד פנסיה – 75,000 ₪; עזרת הזולת – 500,000 ₪; ניידות – 390,000 ₪; הוצאות רפואיות ונלוות – 40,000 ₪; התאמת דיור – 50,000 ₪; נזק לא ממוני – 195,000 ₪.

בסך הכל נפסקו למערערת פיצויים בסך של 3,050,000 ₪. מסכום זה נקבע כי יש לנכות את קצבאות הנכות הכללית ששולמו וישולמו למערערת בסך של כ-615,000 ₪ וכן קצבאות השר"מ ששולמו למערערת בסך של כ-19,000 ₪. אמנם טרם נפסקה סופית קבצת הניידות לה זכאית המערערת במל"ל, אך בית משפט

קמא קיבל חוות דעת האקטואר שי ספיר, לפיה הקצבה החודשית אמורה לעמוד על סך של כ-1,500 ₪ לחודש, ובהתאם לכך חישב את הסכום המהוון של קצבאות ניידות בסך של כ-261,000 ₪ והורה לנכותן. בנוסף, הורה בית המשפט להקפיא סכום נוסף של 150,000 ₪ שיישמר בנאמנות בידי בא כוח המערערת עד לסיום ההליכים במל"ל בתחום הניידות. מנגד, נדחתה עתירתה של המשיבה להקפיא סכומים נוספים למקרה בו תערער המערערת על קביעת המוסד בתחום הניידות או השר"מ או למקרה בו בנותיה של המערערת יחזרו להתגורר עמה, מה שיגדיל את קצבת הנכות הכללית לה תהא זכאית המערערת.

6.

על פסק הדין נסבים הערעור והערעור שכנגד שבפנינו.

המערערת הלינה בערעורה על כל אחד ואחד מראשי הנזק שנפסקו לה בפסק דינו של בית משפט קמא. עיקר הערעור נסב על כך ש בית משפט

קמא לא פסק למערערת אובדן השתכרות בשיעור של 100%. בנוסף, הלינה המערערת על כך ש בית משפט קמא העריך את כושר השתכרותה בעבר ובעתיד על הצד הנמוך, ולשיטתה היה עליו להעמיד את בסיס ההשתכרות בעבר על 8,000 ₪ נטו, ולעתיד על 15,000 ₪ נטו. עוד טענה המערערת, כי היה על בית המשפט לפסוק לזכותה סכום חודשי של 8,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, באשר לטענתה היא נזקקת להשגחה מתמדת משך כל שעות היום והיא זקוקה לעזרה בפעולות בסיסיות כמו רחצה, חיתוך אוכל, טיפול במשק הבית וכיוצא בזה. עוד הלינה המערערת על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה בראש הנזק של ניידות והוצאות רפואיות.

מנגד, טענה המשיבה והמערערת שכנגד כי למרות הנכות הרפואית המשוקללת של כ-60%, הרי כל נכות כשלעצמה אינה קשה ואין לה השפעה תפקודית של ממש על עבודתה של המערערת כעורכת דין. חלק מהנכויות איננו תפקודי, בעיקר הנכות הפלסטית (5%) והנכות בתחום הראייה הניתנת לתיקון על ידי משקפיים כפי שנקבע על ידי המומחה (15%). גם החולשה הספסטית הקלה מימין, בגינה הוענקה למערערת נכות של 30%, אין בה כדי להשפיע על נכותה התפקודית בעריכת דין או בעבודה משרדית אחרת. לכן, לשיטתה של המערערת שכנגד, היה על בית המשפט

לקבוע כי נכותה התפקודית המירבית של המערערת עומדת על 30% לכל היותר.

עוד הלינה המערערת שכנגד על כך ש בית המשפט

לא הקפיא סכומים נוספים בגין קצבת ניידות שנקבעה למערערת אך לאחרונה, לרבות ההטבות הצפויות, ועל כך שלא הקפיא סכום נוסף בגין האפשרות שהמערערת תשוב ותפנה לקבלת קצבת שר"מ, והאפשרות כי הבנות יוחזרו למשמורתה, מה שיגדיל את קצבת הנכות בסכום מהוון של כ-179,000 ₪.

7.

אומר בקצרה, כי דין הערעור והערעור שכנגד להדחות. כפי שנאמר על ידי בית משפט זה פעמים אין ספור, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחישוב הפיצויים בתיקי נזיקין כגון דא, אלא מקום בו שגתה הערכאה קמא בסכום הפיצוי הכולל או באחד מראשי הנזק בצורה בולטת. לא זה המקרה שבפנינו. סכום הפיצוי הכולל שנפסק למערערת הוא סביר בהתחשב בבסיס הנתונים שעמדו בפני בית משפט

קמא, וגם הפיצוי שנפסק בכל אחד מראשי הנזק אינו חורג למעלה או למטה באופן המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

8.

הנושא של הנכות התפקודית, וליתר דיוק, הפגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע, הוא מהנושאים המובהקים המסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שיכולה להתרשם ישירות מהנפגע ומהראיות שהובאו בפניה. במקרה דנן, נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת עומדת אמנם על 60%, אך התמונה הכללית שהצטיירה בפני בית משפט קמא היתה כי לא איבדה את כושר השתכרותה המלא וכי יש באפשרותה לחזור ולהשתכר, אם כעורכת דין ואם בעבודה משרדית אחרת.

טענות המערערת לגבי היקף עזרת צד ג' לה היא נדרשת אינם מעוגנים כלל וכלל בחומר הראיות. כך לגבי הטענה כי היא נזקקת להשגחה רצופה או לסיוע בפעולות היומיום. לכן אין מקום להתערב בפיצוי שנפסק למערערת בראש נזק זה.

9.

גם הערעור שכנגד אינו מגלה עילת התערבות. כאמור, בית משפט קמא העריך את נכותה התפקודית של המערערת בשיעור 60%, בהתאם לשיעור נכותה הרפואית, ואין מקום להתערבות בהערכתו זו.

שקלתי אם אין להורות על "הקפאת" סכום נוסף בגין האפשרות שמא תפנה המערערת למל"ל בתביעה להגדלת קיצבת השר"מ, אך איני סבור כי אכן יש בסיס לאפשרות כי המערערת תזכה בנכותה התפקודית – כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא – לקיצבת שר"מ. לכן אני דוחה את עתירתה של המערערת שכנגד גם בנקודה זו.

10.

סופו של דבר, שדין הערעור והערעור שכנגד להדחות, ומשנדחו שני הערעורים, אין צו להוצאות.