ע"א 8090/15 הפניקס - חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

השופט י' עמית :

1.המשיבה, ילידת 1980, נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת כמורה, נפגעה ביום 24.4.2011 בתאונת דרכים. לאחר 16 חודשים של אי כושר מוחלט, חזרה המשיבה לעבוד כמורה ב-69% משרה ובשנה שלאחר מכן פחת היקף עבודתה לחצי משרה.

2.מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' גנאל, קבע כי הדיווח שמסרה המשיבה על חוסר תחושה ושליטה ברגלה השמאלית אינו אמין, ושלל נכות אורתופדית. לשיטתו של פרופ' גנאל, גם אם קיימת נכות אורתופדית, היא "נבלעת" באחוזי הנכות הפסיכיאטרית. בתחום הפסיכיאטרי מונה כמומחה פרופ' בלייך. על פי חוות דעתו, המשיבה סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית בעקבות התאונה, והחולשה הפיזית ברגלה היא ממצא סומטי-קונברסיבי. פרופ' בלייך קבע למשיבה נכות נפשית זמנית של 40% למשך שנתיים ולאחר מכן 20% נכות לצמיתות. שני המומחים לא נחקרו בבית המשפט על חוות דעתם.

בית משפט קמא קבע כי נכותה הרפואית של המשיבה עומדת על 20%, אך העמיד את נכותה התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות על 30% (החל מחודש ספטמבר 2015). זאת, בין היתר, נוכח מגבלות התנועה שלה והפגיעה ביכולתה לעבוד כמורה וכמחנכת כיתה.

3.על בסיס נתונים אלה נפסק לזכות המשיבה סכום של כ-268,000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעבר, בתוספת כ-51,000 ₪ הפסדי פנסיה וקרן השתלמות. לצורך אומדן אובדן כושר השתכרות לעתיד, העריך בית משפט קמא את שכרה העתידי של המשיבה בהתאם לדרגות השכר בתוכנית "אופק חדש". תוצאת החישוב הובילה לסכום של כ-848,000 ₪ בגין אובדן השתכרות עד למועד פרישתה של המשיבה בגיל 67. על כך הוסיף בית משפט כ-161,000 ₪ בגין פנסיה וקרן השתלמות. ראשי נזק נוספים בגינם נפסק למשיבה פיצוי הם: הוצאות רפואית – 40,000 ₪; ניידות – 50,000 ₪; עזרת צד ג' – 120,000 ₪; הוצאות שכירות – 25,000 ₪; כאב וסבל – כ-40,000 ₪. סך הפיצוי שנפסק לזכות המשיבה עומד על כ-1,600,000 ₪ בתוספת שכ"ט והוצאות משפט.

4.בערעור שלפנינו נטען על ידי המבטחת כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע נכות תפקודית בשיעור גבוה יותר מהנכות הרפואית, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חווֹת הדעת הרפואיות. המערערת טענה כי לא היה מקום להסתמך על עדותו של מנהל בית הספר בו עבדה המשיבה, וכי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט – בפרט לעניין נסיעותיה של המשיבה לחו"ל – מעידות כי יכולת התפקוד שלה לא נפגעה, וודאי שלא באופן ניכר. טענות נוספות בערעור נוגעות לקביעת הפסד השתכרות בעבר על בסיס אישורים של רופא תעסוקתי; חישוב הפיצוי לפי שכר ברוטו ולא נטו; קביעת גיל הפרישה של המשיבה בהינתן עיסוקה כמורה; חישוב פיצוי לתקופה האחרונה בדרגה 7 חרף קביעתו של בית המשפט כי המשיבה לא היתה מגיעה לדרגה זו; וכן פיצוי מופרז ובלתי מבוסס בגין עזרת צד ג'.

מן העבר השני טענה המשיבה, כי אין מקום להתערב בגובה הפיצוי שנקבע על-ידי בית משפט קמא. המשיבה סמכה ידיה על הכרעתו של בית המשפט בעניין קביעת שיעור הנכות התפקודית, ולטענתה, אף היה ראוי לקבוע נכות תפקודית בשיעור של 50%. בנוסף נטען, בין היתר, כי בית המשפט נתן דעתו לטענות הצדדים בעניין גיל הפרישה והכרעתו מבטאת איזון הולם בין הגישות השונות; כי הפיצוי עבור עזרת צד ג' נאמד בחסר; וכי בנסיבות העניין לא נפל פגם בהסתמכות על תעודות אי הכושר שהוצאו מטעם רופא תעסוקתי.

5.אומר בקצרה כי לא מצאתי מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, ועל כן דין הערעור להידחות.

במוקד הערעור, קביעת נכות תפקודית ואובדן כושר השתכרות לעתיד בשיעור של 30%, שעה שהנכות הרפואית הועמדה על 20%. כידוע, "הנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית הנקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהובאו בפניו [...] והפגיעה בכושר ההשתכרות אינה בהכרח זהה לנכות התפקודית [...] רשאי אפוא בית המשפט לסטות מהנכות הרפואית לצורך הערכת נכותו התפקודית של הניזוק או לצורך הערכת הפגיעה בהשתכרותו" ( ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני ,

פסקאות 23-22 (28.6.2012) ; ראו גם רע"א 8532/11

כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012)). במקרה דנא, קבע בית משפט קמא את שיעור הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות על בסיס עדויות של המשיבה ושל עדים נוספים שנשמעו בפניו (פסקאות 25-22 לפסק הדין). הכלל הוא, כי "קביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע" ( ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן , פסקה 4 (27.1.2014); ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובבו , פסקה 11 (25.11.2013) ). בית משפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים, לרבות נסיעותיה של המשיבה לחו"ל, והשתכנע בדבר קיומן של "מגבלות ממשיות שיש לפגיעתה של התובעת על עבודתה כמורה וכעולה מאופי עיסוקה זה ודרישות התפקיד" (פסקה 28). לפיכך גם במקרה הנוכחי, על אף שייתכן וניתן היה להגיע לתוצאה שונה, לא מצאתי נימוק שבכוחו להצדיק התערבות בקביעת שיעור הגריעה מיכולת ההשתכרות. בין היתר, יצויין, כי היקף עבודתה של המשיבה אכן ירד ממשרה מלאה לחצי משרה.

גם יתר טענותיה של המערערת אינן מצדיקות התערבות בגובה הפיצוי. אומדן הפסד ההשתכרות לעבר זכה לתימוכין בחוות דעתו של פרופ' בלייך (ראו פסקה 38 לפסק הדין); איני רואה עילה לפתוח מחדש את השאלה העובדתית בעניין מקום מגוריה של המשיבה, שמשפיעה על שאלת חבותה במס הכנסה; והנתונים הרלוונטיים לעניין גיל הפרישה ודרגות השכר זכו למשקל בפסק דינו של בית משפט קמא, שניתח בפרוטרוט את נתוני השכר והדרגות. גם הסכום שנפסק לטובת המשיבה בראש הנזק של עזרת צד ג' אינו מצדיק התערבות, בהינתן המגבלה התפקודית עליה עמד בית משפט קמא, המתבטאת בצליעתה של המשיבה. מכל מקום, הסכום שנפסק בראש נזק זה אינו מצדיק את את התערבותנו ( ע"א 8730/11 אלמור פיברגלאס בע"מ נ' שחאדה , פסקה 4 (3.4.2012)).

6.בשולי הדברים אציין כי לא נעלם מעיני שהסכום הכולל שנפסק לזכות המשיבה נחזה על הצד הגבוה, בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה. אך לאור קביעותיו של בית משפט קמא לגבי גריעת השכר והחישוב המדוקדק שנערך בפסק הדין לגבי הפסדי השכר לעתיד (כולל התחשבות באפשרות כי המערערת תפרוש לפני גיל 67, כפי שמקובל בתחום ההוראה – פסקה 40ד לפסק הדין), לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו.

6.אשר על כן, הערעור נדחה בזאת. אין צו להוצאות.