ע"א 8136/19אירית נוי לויט נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

לפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור המורה על עיכוב הליך הוצאה לפועל למימוש משכנתא בתיק מס' 501861-02-17, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ריבי למלשטריך-לטר ) בה"פ 61556-07-17 מיום 22.10.2019 (להלן: "פסק הדין" ). במסגרת פסק הדין נדחתה תביעתה של המבקשת למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם ההלוואה שנחתם בין אביה המנוח של המבקשת לבין המשיבה (להלן: " ההסכם "), וכפועל יוצא להורות על ביטול הליך מימוש המשכנתא המתנהל מכוחו של ההסכם בהוצאה לפועל.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

המבקשת, בת 64, בעלת נכות מוכרת בשיעור של 60% בגין נכות נפשית ובשיעור של 100% בגין אובדן כושר עבודה. בהתאם, המבקשת מתקיימת מקצבת נכות חודשית מהמוסד לביטוח לאומי. בנוסף, נגד המבקשת נפתחו מספר הליכי הוצאה לפועל והיא הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים. התיקים נגדה אוחדו והיא נושאת בתשלום חודשי קבוע להחזר החובות הללו.

2.

אביה של המבקשת, מר צבי ינקלביץ ז"ל (להלן: "האב המנוח" ), רשום כבעל הזכויות בדירת מגורים המצויה ברחוב האסיף 6, חיפה והידועה כגוש 10809 חלקה 273 תת-חלקה 2 (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים" ). תחילה, הדירה הייתה רשומה על שמם של האב המנוח ואשתו (אימה של המבקשת), ולאחר שהאחרונה נפטרה בשנת 2008 נרשם חלקה על שם האב המנוח מכוח צוואה. יוער כי על אף ששאלת מגוריה של המבקשת בדירה לאורך השנים נתונה במחלוקת בין הצדדים (וראו פסקה 5.9 לפסק הדין), אין חולק כי כיום המבקשת מתגוררת בדירה.

3.

על הדירה הייתה רשומה הערת אזהרה לטובת דיירי הבניין המשותף בו מצויה הדירה, וזאת כנגד חובם של האב המנוח ואשתו בסך כ-100,000 ש"ח (להלן: "החוב לדיירי הבניין" ). מקורו של החוב הוא בשיפוץ שבוצע בבניין המשותף בשנת 1999, ואשר השניים טרם שילמו את חלקם בו.

4.

חלפו השנים והחוב לדיירי הבניין לא נפרע. עקב כך, ביום 27.8.2008 התקשר האב המנוח, בהיותו בגיל 94, עם המשיבה, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "החברה" ), בהסכם הלוואה חוץ-בנקאית בסכום של 425,000 ש"ח, אשר כנגדה נרשמה משכנתא על דירת המגורים (להלן: "הסכם ההלוואה" או "ההלוואה" ). ההלוואה נעשתה בדרך של "משכנתא הפוכה" הניתנת לאוכלוסייה של בני 60 ומעלה, דהיינו תקופת ההלוואה על פי רוב איננה מוגבלת בזמן ואין צורך בהחזר חודשי, אלא הפירעון הוא לאחר הפסקת המגורים בדירה או לאחר פטירת הלווה, וזאת באמצעות מכירת הדירה המשועבדת או באמצעות פירעון ההלוואה על ידי היורשים המעוניינים להותיר את הדירה בידיהם. לאחר החתימה על ההסכם, החוב לדיירי הבניין סולק ומשכנתא נרשמה על הדירה לטובת החברה.

5.

בחודש נובמבר 2014 נפטר האב המנוח, והמבקשת ירשה את נכסיו, לרבות הדירה. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 18.5.2015, פנתה החברה למבקשת לצורך פירעון ההלוואה. בחודש פברואר 2017, בחלוף כשנתיים במהלכם לא הוחזרו כספי ההלוואה, החלה החברה לנקוט בהליך הוצאה לפועל לצורך מימוש המשכנתא (תיק הוצאה לפועל מס' 501861-02-17. להלן: "הליך ההוצל"פ" ). במסגרת הליך ההוצל"פ מונתה באת-כוח החברה ככונסת נכסים, וניתן צו לפינוי הדירה. בעקבות זאת, הגישה המבקשת המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם ההלוואה בטל, וכפועל יוצא להורות על ביטול הליך ההוצל"פ למימוש המשכנתא מכוחו של ההסכם.

6.

בהמרצת הפתיחה עמדה המבקשת על הנסיבות הסובבות את חתימת ההסכם – גילו המבוגר של האב המנוח; אסונות שפקדו את המשפחה באותה תקופה; והלחץ הכבד מצד דיירי הבניין לתשלום החוב. נוכח כל אלה, טענה כי האב המנוח לא היה כשיר לחתום על ההסכם, כי הוא לא הבין את משמעותו של ההסכם, וכי הליך החתימה בכללותו לא היה תקין. כמו כן, המבקשת עמדה על הכשלים הרבים שנפלו לשיטתה בהסכם ההלוואה: נטען כי ההסכם נעשה מתוך אילוץ, ולחילופין כי מדובר בחוזה למראית עין; כי ההסכם מתעלם מהעובדה שהמבקשת היא דיירת מוגנת בדירה ועל כן זכאית להגנת בית מגורים; וכי הסכם הלוואה בדרך של "משכנתא הפוכה" נוגד את הוראות סעיפים 8 ו-27 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 משום שהוא מגביל את חופש המוריש לצוות. לבסוף, נטען כי שיקולי הצדק, ההגינות והחמלה צריכים למנוע את מכירת הדירה ללא מתן פתרון דיור חלופי למבקשת.

7.

בסמוך להגשת המרצת הפתיחה, הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני המורה על עיכוב הליך ההוצל"פ, וזו נדחתה על ידי בית המשפט קמא ביום 19.8.2017 (הליכי ערעור שהתקיימו בנוגע להחלטה זו, תחילה במסגרת ע"א 8425/17 ולאחר מכן במסגרת בש"א 10201/17, נמחקו בסופו של דבר לאור הודעת המבקשת כי הבקשה התייתרה). ברם, חרף העובדה שלא היה צו המעכב את המשך ביצוע הליך ההוצל"פ, החברה בחרה שלא לנקוט בהליכי מימוש עד למתן פסק הדין בתובענה.

8.

ביום 22.10.2019 נדחתה תביעת המבקשת על כל חלקיה, תוך שהובהר כי הסכם ההלוואה והמשכנתא שנרשמה מכוחו תקפים לכל דבר ועניין. בעקבות זאת, ניתן צו לפינוי המבקשת מהדירה, שנקבע ליום 6.1.2020. על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, ולצדו בקשה למתן סעד זמני המורה על עיכוב ביצוע הליך ההוצל"פ – היא הבקשה שלפניי. בהחלטתי מיום 12.12.2019 ניתן צו ארעי לעיכוב הליך ההוצל"פ עד למתן החלטה אחרת.

9.

להשלמת התמונה יצוינו הנתונים הבאים: נכון למועד חתימה הסכם ההלוואה, הוערכה דירת המגורים בסכום של כ-850,000 ש"ח במימוש מרצון, וכ-720,000 ש"ח במימוש מהיר; נכון לחודש דצמבר 2019, יתרת החוב לחברה עומדת על כ-1 מיליון ש"ח.

טענות הצדדים

10.

המבקשת טוענת כי אם לא יעוכב הליך ההוצל"פ, והיא תפונה מהדירה בטרם הכרעה בערעור שהגישה, הרי שהערעור יהפוך לתיאורטי, והלכה למעשה לא יינתן לה יומה בבית המשפט של ערעור. המבקשת סבורה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה, שכן משמעותה של דחיית בקשתה לסעד זמני היא פינוייה מדירת המגורים, ובמצבים מהסוג הזה הכלל הוא שיש לעכב את הליכי הפינוי. זאת, גם בשים לב לנסיבותיה האישיות. בהמשך לכך, טוענת המבקשת כי אם תפונה מהדירה, וזו תימכר, ייגרם לה נזק בלתי הפיך. מן הצד השני, נטען כי אם הערעור יידחה, החברה עדיין תוכל להמשיך במימוש המשכנתא, ומתן הסעד הזמני לא יגרום לה כל נזק, שכן ממילא מדובר בשמירת המצב הקיים. בנוסף, טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור הם טובים, וזאת משום שעיקר הערעור מתמקד בטענות משפטיות כבדות משקל, להבדיל מטענות נגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא.

11.

החברה, לעומת זאת, מתנגדת לעיכוב הליך ההוצל"פ. לעמדתה, לאור דחיית התביעה, לנוכח התנהלות המבקשת, וכן בשים לב לכך שבקשה דומה לעיכוב הליך ההוצל"פ נדחתה במסגרת ניהול התביעה – אין זה סביר להעניק בשלב הזה את הסעד הזמני המבוקש. החברה טוענת כי סיכויי הערעור הם קלושים, שכן בניגוד לטענות המבקשת ערעורה מופנה נגד קביעות עובדתיות, בעוד המבקשת כלל לא הסבירה כיצד תתקוף את ממצאי בית המשפט קמא. אשר למאזן הנוחות, טוענת החברה כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתה. נכון להערכת השווי האחרונה שנערכה בשנת 2008, גובה החוב לחברה עולה על שווי הדירה, וככל שהליך ההוצל"פ יעוכב כך יגדל נזקה של החברה, כאשר לא יהיה די במימוש המשכנתא כדי לפצותה. בנוסף על האמור, טוענת החברה כי המבקשת התנהלה בחוסר תום לב מובהק לאורך כל ההליך לפני בית המשפט קמא, וגם מטעם זה יש לדחות את בקשתה. מכל מקום, נטען כי ככל שיימצא כי יש ליתן את הסעד הזמני המבוקש, יש להתנות אותו בהפקדת ערובה מתאימה על ידי המבקשת.

12.

בתשובה לתגובת החברה, הוסיפה המבקשת כי אין בטענות שנוגעות להליכים הקודמים, ובכלל זאת הטענות הנוגעות להתנהלות המבקשת שם, כדי להשפיע על קבלת בקשתה בהליך דכאן, וממילא אין בטענות הללו כל ממש. עוד מציינת המבקשת כי היא חזרה בה מהליכי הערעור בדבר בקשתה למתן סעד זמני בהליך קמא, נוכח החלטת החברה שלא להמשיך בהליכי המימוש עד למתן פסק דין. ואולם, מעת שהחליטה החברה שלא להמתין עד להכרעה בערעור, עלה הצורך בבקשה דנן. לבסוף, טוענת המבקשת כי התנהלות החברה היא זו שלוקה בחוסר תום לב, שכן היא מתעקשת על הפקדת ערובה למרות מצבה הקשה של המבקשת, והכול במטרה למנוע ממנה את יומה בבית המשפט של ערעור.

דיון והכרעה

13.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה למתן סעד זמני המעכב את מימוש המשכנתא הרובצת על דירת המגורים במסגרת הליך ההוצל"פ, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש לבית משפט זה.

14.

בית המשפט של ערעור רשאי ליתן סעד זמני לתקופת הערעור "בתנאים שיראו לו"

(תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הלכה ידועה היא כי בקשה למתן סעד זמני בערעור תתקבל בהתקיים שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור להתקבל הם טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד , כך שעלול להיווצר קושי בהשבת המצב לקדמותו, אם הערעור יתקבל (ע"א 10798/04 בר דוד נ' בר דוד , פסקה 4 (13.12.2004)). בין שני התנאים מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור הם נמוכים יותר כך יש להחמיר בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ , פסקה 6 והאסמכתאות המובאות שם (18.4.2005) (להלן: "עניין ששון" )). במקרה דנן, סבורני כי יש להיעתר לבקשה מן הטעם שמדובר בפינוי המבקשת מדירת מגורים.

15.

במסגרת שיקול מאזן הנוחות, כאשר עסקינן במימוש נכס מקרקעין המשמש למגורים, להבדיל מנכס מסחרי, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת מתן הסעד הזמני. זאת, בשל הקושי הניכר שייווצר להשבת המצב לקדמותו, ככל שהפינוי יבוצע אך הערעור יתקבל, וכן בשים לב להשלכות המידיות והקשיים הכרוכים בפינוי אדם מדירת מגוריו (ראו, אחד מיני רבים: ע"א 7189/09 הלר נ' כהן , פסקה 6 (26.1.2011)). והמקרה שלפניי יוכיח: אין מחלוקת כי בשלב הזה מתגוררת המבקשת בדירה אשר משמשת לה למגורים. לפיכך, פינוייה מהדירה, בשים לב גם לנסיבותיה האישיות הקשות, טומן בחובו נזק כלכלי ונפשי גדול עבורה. לעומת זאת, לא התרשמתי כי עיכוב הליך ההוצל"פ יגרום לחברה נזק שאינו בר-פיצוי, וזאת גם בשים לזמן שחלף מעת שהתגבש המועד לפירעון ההלוואה ועד לנקיטת הליך ההוצל"פ (ראו גם: עניין ששון , פסקה 7). בשל כך, התרשמתי כי שיקול מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת.

16.

נוכח האמור, ובשים לב למעמד הבכורה שניתן למאזן הנוחות (ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר , פסקה 16 (28.5.2018); ע"א 6988/16 מייליק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 5 (31.10.2016)), די בכך שאומר כי הערעור אינו משולל כל סיכוי (ע"א 2690/17 באלס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ , פסקה 12 (6.4.2017)).

17.

סוף דבר : הבקשה לעיכוב הליך ההוצאה לפועל בתיק מס' 501861-02-17 עד להכרעה בערעור מתקבלת. בנסיבות העניין, ובשים לב למצבה האישי והכלכלי של המבקשת, לא ראיתי מקום להתנות את הצו בהפקדת בטחונות נוספים, מעבר להתחייבות העצמית של המבקשת.