ע"א 826/15 עזבון המנוח מוחמד תופיק מוחמד חאג' עלי דיאב נ. עזבון המנוח ד

השופט י' דנציגר:

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון) מיום 5.12.2014 (ועל החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך).

2.בכתב תביעה שהגישו המערערים בשנת 2007 נטען כי נודע להם "לאחרונה" כי מספר חלקות מקרקעין בכפר טמרה שהם, לכאורה, יורשיהן על פי דין, נרשמו בפועל על שם המשיבים 3-1 בדרך של מרמה.

יצויין כי ביום 1.12.1995 החל סידור זכויות הקניין בכל אדמות הכפר טמרה. במהלך שנות ה-60 של המאה הקודמת הוגשו תזכירי תביעות לגבי המקרקעין שבהם מצויות החלקות הנ"ל, וכן פורסמו לוחות התביעות על הזכויות במקרקעין בכפר טמרה בשנים 1958 ו-1961 ובהמשך, לגבי חלקים אחרים במקרקעין, בשנים 1971 ו-1974.

3.המערערים טענו כי כל הזכויות בחלקות היו רשומות בספר משלמי המיסים באופן בלעדי ובשלמות על שם אביהם המנוח, וכי המשיבים 3-1 העלימו עובדה זו במכוון מפקיד ההסדר; ולכן, רישום זכויות המשיבים 3-1 במקרקעין נעשה במרמה או תוך ניצול אי התמצאותו של אביהם המנוח בהליכי ההסדר ותוך ניצול מצבו הרפואי הקשה. עוד נטען כי המשיבים 3-1 ניצלו את עובדת היות המערערים קטינים בעת פטירת אביהם, השתלטו על המקרקעין ותפסו בהם חזקה שלא כדין.

4.המשיבים 3-1 טענו כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות וכן מחמת שיהוי ניכר ובלתי מוסבר, תוך הדגשת הנזק הראייתי ששיהוי זה הסב להם. עוד נטען כי המשיבים 3-1 מחזיקים ומעבדים את המקרקעין מזה עשרות בשנים.

5.בית המשפט המחוזי בחן את המסד הראייתי שהוגש וקבע כי דינה של התביעה להידחות בשל התיישנותה. תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים – שהינה בת 25 שנים – חלפה לכל המאוחר בשנת 1999. ואולם, משטענו המערערים לקיומה של תרמית (מה שמקים חריג לכלל ההתיישנות), נדרש בית המשפט קמא לסוגיה זו וקבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח כי המועד שבו נודע להם לראשונה על התרמית הלכאורית הוא שנת 1983 דווקא. בנסיבות העניין, הואיל והליכי ההסדר הסתיימו לכל המאוחר בשנת 1974, הרי שכאמור התביעה התיישנה בשנת 1999.

למעלה מן הצורך בחן בית המשפט קמא אף את התביעה לגופה, ופסק – תוך התבססות על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידו, בהסתמך על הראיות שהוצגו לעיונו והעדויות שנשמעו לפניו – כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את בעלות אביהם המנוח במקרקעין, וכן לא עלה בידיהם להוכיח את עילת התרמית.

6.המערערים העלו במסגרת ערעורם טענות מטענות שונות, לרבות: אי הבנה של המצב המשפחתי לאשורו, נתון שהינו מהותי להכרעה במחלוקת דנן; גזל אדמות אביהם המנוח על ידי הדוד, ששיתף פעולה עם צאצאי אחיו, והכל תוך ניצול מצבו הנפשי והבריאותי של המנוח; הגשת תזכורות תביעה חסרות פרטים, מהן הושמטו יורשי המנוח, דבר העולה כדי מרמה; עובדת תשלום מיסים על ידי המנוח בגין המקרקעין וכיוצא באלה טענות.

7.המשיבים 3-1 טענו, בין היתר, כי המערערים העלו בהליך שלפנינו טענות עובדתיות חדשות שלא עלו לפני בית המשפט קמא וטוענים לחוסר תום לב מצד המערערים שלא בוחלים בהעלאת טענות חסרות בסיס. כן נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין מפורט ומנומק שאין כל הצדקה להתערב בו והקביעות שבו, לעניין ההתיישנות ולעניין אי הוכחת טענת המירמה, הן קביעות ראויות ומבוססות.

המדינה טוענת כי הערעור נסוב ברובו סביב קביעות עובדתיות שאין כל הצדקה להתערב בהן. כן נטען כי על מנת להבטיח את יציבות המרשם ואת עיקרון ודאותו, אין לאפשר למערערים לנסות ולפתוח את הליכי ההסדר ולשנותו אחרי עשרות שנים.

8.לאחר שמיעת טיעוני באי כוח הצדדים, השתכנענו כי לא נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עת קבע כי תביעת המערערים התיישנה. פסק הדין בסוגיה זו מושתת על ממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. כבית המשפט המחוזי אף אנו השתכנענו כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את טענת המרמה, שאילו הוכחה היה בה כדי להתגבר על מחסום ההתיישנות.

למותר לציין, כי המערערים לא עמדו בנטל הכבד המוטל על מי שמנסה לקעקע את סופיות הרישום לפי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.

הערעור נדחה איפוא.

המערערים ישאו בהוצאות המשיבים 2-1, 3 ו-5-4 בסך 10,000 ש"ח לכל קבוצה.