ע"א 8375/02 מדינת ישראל נ. גדילן חברה להשקעות ונכסים בע"מ

בפני בקשות למחיקת ערעור שכנגד.

1.הערעור שבכותרת הוגש ביום 2.10.02. ביום 17.11.02 הגישה המשיבה 1 ערעור שכנגד, נגד המערערים ונגד המשיבים 2 ו-3.

בבסיס הבקשה מטעם המשיבה 2 למחיקת הערעור שכנגד עומדת הטענה כי ערעור שכנגד יכול שיהיה מוגש רק נגד בעל הדין שערער. גם המשיבה 3 מעלה טענה דומה.

2.דין טענות אלה להתקבל. הערעור שבכותרת הוגש על ידי שני המערערים, ועל ידם בלבד. הלכה פסוקה מושרשת היא, כי לא ניתן להגיש ערעור שכנגד נגד משיב, אשר לא ערער (ראו לעניין זה בש"א 3868/90, יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' לה טלכמניק אלקטריק , פ"ד מה(1), 256; ב"ש 797/84, אסיא שוורץ לבית קלצ'קין ואח' נ' קופת תגמולים לעצמאיים "עצמה" , פ"ד לח(4), 80; ע"א 624/69, פילוסוף נ' דוידזון ואח' , פ"ד כד(2), 378). על כן, היה על המשיבה 1 להגיש ערעור נפרד ככל שהדברים נוגעים למשיבות 2 ו-3. לפיכך, אני מורה על מחיקת החלקים בערעור שכנגד, בהם מבקשת המשיבה 1 לתקוף את פסק דינו של בית משפט קמא ביחס למשיבות 2 ו-3. ערעור שכנגד מתוקן יוגש תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו.

3.לא נעלם מעיני, כי בטרם הגשת הערעור העיקרי, לא היתה למשיבה 1 עילה להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, לאחר שתביעתה התקבלה (אם גם כנגד חלק מן הנתבעים בלבד). עם זאת, אין בעובדה זו כשלעצמה עילה להתיר למשיבה 1 לתקוף את פסק דינו של בית המשפט בדרך של ערעור שכנגד. לעניין זה נפסק, כי "...בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריבילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגשת ערעור רגיל, ופריביליגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו. דין הוא שזכות זו לא תהא כלפי כל עניין שליבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא, בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו – שומה עליו שיהא באותו עניין בו עוסק הערעור העיקרי. מכאן מובן גם, כי הערעור שכנגד לא יכול שיופנה כלפי בעל דין שלא ערער בערעור העיקרי" (דברי כב' השופט דב לוין בבש"א 3868/90 יעד אלקטריק – שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' לה טלכמניק אלקטריק , פ"ד מה(1), 256).

מטבע הדברים, אין בכך כדי למנוע הגשת בקשה מתאימה להארכת מועד להגשת ערעור נפרד כנגד צדדים נוספים (ראו ע"א 8425/02 - ג', עקל בדר נ' אגבאריה מהדרי פארוק (טרם פורסם)). המשיבה 1 אמנם עותרת למתן ארכה כזו. לעניין זה אפנה עתה.

4.המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המשיבה 1 נקטה הליך מוטעה, כשהגישה ערעור שכנגד נגד המשיבים 2 ו-3, במקום להגיש ערעור רגיל. הגישה הנוהגת ביחס למתן ארכה מקום בו נפלה טעות אצל בעל דין סוכמה ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , דינים עליון סא 32, שם נקבע כי

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו."

על פי גישה זו, ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור נגד המשיבים 2 ו-3 במקרה זה. בחינת נתוני המקרה מלמדת, כי הערעור שכנגד הוגש בתוך תקופת המועדים להגשת ערעור עיקרי נגד משיבים אלה. פסק דינו של בית משפט קמא ניתן ביום 7.8.02. לפיכך, החל מירוץ המועדים להגשת ערעור כנגדו ביום 1.9.02, לאחר שתמה פגרת הקיץ. בשים לב לפגרת הסוכות שחלה בין הימים 20.9.02 – 27.9.02, ולשביתה בבתי המשפט שהיתה בתקופה שבין 13.10.02 – 12.11.02, חל המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין ביום 23.11.02. במצב זה, הערעור שכנגד הוגש בטרם חלף המועד להגשת ערעור עיקרי. הוא העמיד את המשיבות 2 ו-3 על כך שהמשיבה 1 אינה משלימה עם פסק דינו של בית משפט קמא ביחס אליהן. הוא שולל מהן כל הסתמכות סבירה על כך שלא יוטרדו עוד בהליכי ערעור, ומונע גיבושה של חסינות דיונית מפניי נקיטת הליכי ערעור כאלה. בשל כך, בנסיבות עניין זה טעותה של משיבה 1 בהגשת הערעור שכנגד יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור עיקרי.

5.הדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב למהלכים המתקנים שבוצעו בבית משפט קמא לאחר מתן פסק דינו. מן החומר שבפניי עולה, כי ביום 11.9.02 הגישו הנתבעות 1 ו-2 (המערערות בערעור נשוא תיק זה) לערכאה הקודמת בקשה שכותרתה: "בקשה מטעם הנתבעות 1 ו-2 לתיקון טעות סופר בפסה"ד". בבקשה נכתב כי "ביהמ"ש לא קבע בפסק דינו מהו שיעור ההשתתפות של כל אחת מהנתבעות", כאשר חייב "את המדינה לשלם לתובעת פיצויים בתוספת שכר טרחת עו"ד".

בית המשפט נעתר לבקשה האמורה, ובהחלטתו מיום 12.9.02 כתב כי: "כוונתי היתה שהמדינה (משב"ש) בלבד תישא הן בפיצויים והן בהוצאות, ובכוח זו יש לתקן את פסה"ד". החלטה זו, אשר קבעה את חלוקת האחריות בין משב"ש לבין ממ"י, תיקנה את פסק הדין. לפיכך, יש לראות את פסק הדין כולו כאילו ניתן במועד שניתנה החלטה זו (ראו סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט).

בכך לא הסתיימו הליכי התיקון של פסק הדין. בעקבות ההחלטה האמורה, הגיש המערער 2, מינהל מקרקעי ישראל, בקשה בה נכתב כי: "בעקבות החלטה זו [מיום 12.9.02 – ע.ש.] מתבקשת למעשה ולהלכה דחיית התביעה שהגישה המשיבה נגד ממ"י". במצב זה פנתה גם המשיבה 1, היא התובעת בבית משפט קמא, בבקשה משלה שהוגשה ביום 23.9.02, ובה ביקשה לבטל את ההחלטה מיום 12.9.02 "ולהשאיר על כנו את חיוב המשיבות, ביחד ולחוד, עפ"י פסה"ד".

בקשה אחרונה זו נדחתה בהחלטת בית משפט קמא מיום 6.10.02. עם זאת, בית המשפט הוסיף ונתן החלטה ביום 10.10.02, בה הבהיר את ההחלטה מיום 12.9.02, וקבע כי כוונתו באותה החלטה היתה "שבחלוקה הפנימית בין שנתי הנתבעות, המדינה בלבד, תשא בנטל הפיצויים וההוצאות. כלפי התובעת גדילן (המשיבה 1 בערעור – ע.ש.), שתי הנתבעות אחראיות ביחד ולחוד. לכן, אין כל מקום לקביעה, כי התביעה נגד המינהל נדחית".

בנסיבות העניין, הבהרה זו תיקנה פעם נוספת את פסק הדין, ויש לראות את פסק דינו של בית משפט קמא כאילו ניתן במועד ההבהרה האמורה – היינו, ביום 10.10.02. אמנם, בית המשפט אינו נוקט לשון של "תיקון", אלא הבהרה. עם זאת, אין במינוח שננקט לעניין זה כדי לשנות, או כדי להוציא את החלטת בית המשפט מגדר תחולתה של הוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט. אכן, לעתים אין התיחום בין תיקון טעות לבין הבהרה ברור, ועשויה להיות חפיפה בין שני מושגים אלה (ראו בג"צ 4648/95 יזראמקס תחנת דלק בע"מ נ' משרד האנרגיה והתשתית דינים עליון מא 76, שם הופנו הצדדים על ידי בית המשפט הגבוה לצדק להליך של תיקון טעות לצורך הבהרתה של החלטה).

בכל מקרה, תכליתם של הליכים לתיקון פסק דין, בין אם המינוח שננקט בגידרם הוא "תיקון" או "הבהרה", היא ליתן תוקף לכוונתו המקורית של בית המשפט, אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה. ברוח זו צויין, ביחס לסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, כי הוא נועד לאפשר לבית המשפט "... לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה" (דברי כב' השופט מצא בע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ , פ"ד מז(4) 17, בפיסקה 5 לפסק הדין).

פועלה של ההחלטה מיום 10.10.02 הוא לבטא באופן מתוקן את כוונתו המקורית של בית המשפט – היינו, כי חלוקת האחריות הפנימית בין הנתבעים היתה כפי שנקבע בהחלטה המתקנת הראשונה, אך כי אין בכך כדי לשנות מן האחריות של הנתבעים כלפי המשיבה 1. על פי פועלה האופרטיבי, החלטה זו מהווה תיקון של פסק הדין, כמשמעותו בסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט, ועל כן ניתן לראות, לעניין הערעור, את יום 13.10.02, המועד בו התקבלה ההחלטה אצל ב"כ המשיבה 1, כמועד מתן פסק הדין. במצב דברים זה, ובהתחשב בפגרת בית המשפט, המועד האחרון להגשת ערעור על ידי משיבה 1 היה בשלהי דצמבר. לעניין זה, אין חשיבות לשאלה האם התיקונים האמורים השפיעו על תוכן הערעור או על ההחלטה לערער. הרציונל להוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הקובע כי תחילת מירוץ המועדים להגשת הערעור תהא עם מתן החלטה המתקנת את פסק הדין, הוא כי "במקרה המתואר באותה הוראה משולב התיקון אל תוך החלטתו המקורית של בית המשפט, וברור הוא שלצורך מנין תקופת הערעור יש לראות את מועד התיקון כמועד מתן הפסק כדי שהערעור יתייחס לפסק המתוקן ולא לפסק המקורי." (רע"א 2500/00 - קריסטל חיים נ' נחמה קריסטל ואח', תק-על 2000(3), 690, עמ' 691). רציונל זה מתקיים במקרה שבפניי. לעניין זה לא מצאתי יסוד להצר את הוראת סעיף 81, כנטען על ידי המשיבות 2 ו-3, על ידי הצבת דרישה, שאינה כתובה בסעיף ואינה משתמעת ממנו, כי התיקון הנדרש חייב להיות תיקון שהוא רלוונטי לערעור המוגש בעקבותיו או לטענות העולות בו. אגב, נוכח הפגיעה האפשרית שהיתה המשיבה 1 יכולה לראות בהחלטה המתקנת הראשונה, אפילו לשיטתן של משיבות 2 ו-3 היה מקום לראות את המהלכים המתקנים כמאריכים את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא.

7.מכל מקום, מסקנתי, כמוסבר, היא כי ההליך שננקט על ידי המשיבה 1 היה בתוך תקופת המועדים להגשת ערעור. על רקע זה, איני רואה כל טעם שלא להיעתר לבקשת הארכה שהגישה המשיבה 1 לצורך נקיטת ערעור.

לשיקולי בהקשר זה יש להוסיף את הגישה שאומצה בפסיקה, אשר עוד בטרם ריכוך ההלכה לעניין הארכת מועדים, התחשבה במצב בו בעל דין נקט, במועד, בהליך שגוי המגביל אותו, בעוד שיכול היה לנקוט בהליך אחר בזכות. כך, בבש"א 1641/90, מ ורלמן נ' שלמה זיו ואח', דינים עליון, ט 939, נכתב: "...בעל הדין נוקט אמנם בהליך מוטעה אך אותו הליך, הכרוך בצורך לקבל רשות מבית המשפט, מקשה ומכביד בהשוואה להליך אותו היה זכאי לנקוט. במקרה שכזה הוסבר כי "המרובה מכיל את המועט", ויש צידוק להעביר את ההליך למסלולו הנכון (ר"ע 540/83 טפרברג נ' כרמלי , פ"ד לח (3) 111) רציונל זה קיבל חיזוק לאחר התקנת תקנה 410א' לתקנות סדר הדין האזרחי, שם הוכרה האפשרות לדון בבקשה לרשות ערעור שהוגשה בטעות כבכתב ערעור. מובן, כי הדברים אינם חלים במישרין במקרה זה. עם זאת, רוחם מספקת חיזוק נוסף, ככל שזה דרוש, לקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה במקרה זה.

לכך יש להוסיף, כי רק עם הגשת הערעור שבכותרת התגבש פוטנציאל של פגיעה במשיבה 1, אשר הצדיק הגשת ערעור מטעמה. עובדה זו כשלעצמה מצביעה על טעם מיוחד למתן ארכה, שכן קודם לגיבושה של פגיעה כאמור כלל לא היתה משיבה 1 יכולה להגיש ערעור. במצב כזה אין מקום לשלול מן המשיבה 1 את האפשרות להגיש ערעור, לאחר שהתבררה לה הפגיעה הפוטנציאלית בה. מובן, כי על בעל דין הנמצא במצבה של המשיבה 1 לפעול באופן סביר על מנת להעמיד את בעלי הדין שכנגד על כוונתו לערער, לאחר התגבשות הפגיעה הפוטנציאלית. בנסיבות עניין זה, בנקיטת הליך (ולו שגוי) לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא, במועד בו ננקט הליך זה, הרימה משיבה 1 נטל זה.

בנסיבות אלו, העולות כדי טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מאפשר למשיבה 1 להגיש הודעת ערעור נגד המשיבות 2 ו-3 תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. במידה שערעור כזה יוגש, יהא על המשיבה 1 להפקיד ערבון כפי שייקבע. כמו כן, תגיש המשיבה 1, בתוך התקופה האמורה, הודעת ערעור שכנגד מתוקנת, ממנה תמחק את ההתייחסות למשיבות 2 ו-3.

בהמשך לכך, יש לראות את הצו בדבר סיכומים בכתב, בחלקיו המתייחסים לערעור שכנגד, כמתייחס למערערים ולמשיבה 1 בלבד. בכל הנוגע לערעור נפרד שיוגש על ידי המשיבה 1 נגד משיבות 2 ו-3, הרי שאם וככל שיוגש ערעור כזה, ולאחר הפקדת ערבון בו, יובא ערעור זה בפניי לשם מתן הוראות בדבר דרך הטיפול בו.

לעניין היקף הסיכומים. בעקבות הבקשה שהוגשה ביום 3.2.03 בהסכמת הצדדים, אני מאפשר למערערים להאריך את היקף סיכומים ל-13 עמודים, תוך שמירה על המגבלות כפי שנקבעו בצו לסיכומים.

בנסיבות הדברים, אין צו להוצאות.