ע"א 8623/01 צור שפי נ. עתידות חברה לפיתוח ערד בע"מ

בפניי בקשה למחיקה על הסף של ערעור שכנגד שהוגש במסגרת הערעור שבכותרת.

1.נימוקי הבקשה הם שניים: (א) מועד הגשתו של הערעור שכנגד. הערעור שכנגד הוגש ביום 21.3.02. לטענת המערערים, מועד זה חורג ב-71 ימים מן המועד האחרון הקבוע בתקנות להגשתו של הערעור שכנגד. (ב) תוכן הערעור שכנגד. לטענת המערערים, חורג עניינו של הערעור שכנגד מעניינו של הערעור העיקרי, וגם מטעם זה דינו להימחק. אדון עתה בטענות המערערים.

2.מועד הגשת הערעור שכנגד. הטענה שהועלתה על ידי המערערים לעניין זה דינה להידחות. תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי המועד להגשת ערעור שכנגד הוא 30 ימים מן היום בו הומצא למשיב בערעור כתב הערעור לפי תקנה 420, או ניתנה החלטה על פטור מהפקדת ערבון לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב, או נמסרה הודעה על פטור כאמור לפי תקנה 432(ב) אם ניתנה שלא במעמד המשיב. תקנה 420 קובעת, כי יש להמציא למשיבים בערעור עותק של כתב הערעור, של ההחלטה שעליה מערערים, והודעה על הפקדת ערבון או ערובה, או הודעה על החלטת הרשם לפטור מן החובה להפקיד ערבון. לעניין זה צויין כי כוונת תקנה 434 היא:

"שהמועד להגשת ערעור שכנגד לא יתחיל, כל עוד המשיב אינו יודע, כי המערער עשה את כל הדרוש כדי שערעורו יגיע לשמיעה, היינו, כל עוד אינו יודע, שערבון הופקד; הודעה על כך אינה מגיעה לידו אלא ביחד עם המצאת כתב הערעור 'לפי תקנה 420'. כל עוד הערבון לא הופקד, קיימת האפשרות שהערעור יידחה על יסוד תקנה 431, ובזה יבוא ההליך לקיצו. "

(זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים התשנ"ה-1995, בעמוד 842).

מטרתה של תקנה 434 היא לקבוע, כי תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור שכנגד היא רק באותו מועד בו נודע למשיב בערעור כי הליכי קבלת הערעור, ובהם הליכי הפקדת הערבון, הושלמו. בכך מוגשם אינטרס של יעילות דיון, אשר ביטויו במניעת הגשתם של ערעורים שכנגד אשר עלול להתברר בדיעבד כי היו מיותרים, אם בסופו של דבר הערעור שהוגש כלל לא יתברר, בשל אי הפקדת ערבון.

3.על פי מבחנים אלה, הוגשה הודעת הערעור שכנגד במועד. על פי הרישומים שבתיק, הופקד הערבון בתיק זה ביום 19.2.02. הערעור שכנגד הוגש ביום 21.3.02, היינו – תוך 30 ימים ממועד הפקדת הערבון. במצב זה, אפילו אם נודע למשיבים על מועד הפקדת הערבון בו ביום בו הופקד – וזהו המועד המוקדם ביותר בו היה יכול להיוודע להם על הדבר - הוגש הערעור שכנגד במועד. משכך, דין טענתם הראשונה של המערערים להידחות.

4.תוכן הערעור שכנגד. הכלל לעניין תוכנו של ערעור שכנגד הוא, כי ערעור שכנגד יכול להיות מוגש רק "בעניין הנוגע לנושא התביעה", וכי אין מקום לערעור שכנגד "לגבי עניין שאינו משמש נושא לתביעה" (ראו זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד 844). בהקשר זה צויין, כי:

הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי אלא יכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעור שכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערער או נגד הכרעה בעניין נוסף שצורף לדיון בבית משפט קמא (כגון במסגרת איחוד הדיון בתיקים), ואינו מועלה בערעור הראשי.

(בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695)

התפיסה המבוטאת בפסיקה שעוסקת בנושא זה היא, כי הערעור שכנגד אינו עומד על רגליו שלו, וכי הוא נסמך על הערעור העיקרי שהוגש (ראו דברי כב' השופט ד' לוין בבש"א 3868/90 (ע"א 581/89), יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ. לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פד"י מ"ה(1), 256). עם זאת, מבחן הקשר הענייני שבין הערעור העיקרי לבין הערעור שכנגד אינו מבחן דווקני. "בין ערעור עיקרי וערעור שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. עליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור או למצער בעניינים הקשורים להם " (דברי כב' השופטת ד' דורנר בר"ע 6947/99 קו-לו עבודות בנין ופיתוח ואח' נ' תעשיות קיסריה פולימרים, תקדין עליון כרך 99 (4) 241, תשנ"ט/תש"ס 1999; ההדגשות הוספו; ראו עוד ע"א 2124/00 עיזבון יוסף חיננזון ז"ל נ' עיזבון איתמר טמיר ז"ל, תקדין עליון 2000(3) 1979).

כן נפסק, כי יישומם של המבחנים האמורים נגזר מנתוניו המיוחדים של כל מקרה ומקרה. כפי שציין כב' הנשיא שמגר בפרשת אוזן, "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור, עשויה ללבוש צורות שונות אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה, וראוי לבחון כל מקרה לגופו".

כיצד מתורגמים מבחנים אלה למקרה שבפניי?

5.בבית משפט קמא התבררו תביעה של המערערים, ותביעה שכנגד של המשיבה 1. בתביעה, נתבעו המשיבים לשלם סכום כסף למערערים, בטענה כי אלה הפרו הסכם שכירות להפעלת מסעדה בקניון שהוקם על ידי המשיבים בערד. עוד טענו המערערים כי הם זכאים לפיצוי בגין עוולה של רשלנות של המשיבים, אשר מצאה את ביטויה הנטען במצגי שווא, פרטים מטעים, חוסר ניהול מקצועי של הקניון, מתן אפשרות לשירותים מתחרים למסעדת המערערים ועוד. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים.

בבית משפט קמא היתה גם תביעה שכנגד מטעם המשיבה 1. בתביעה טענה המשיבה 1, כי המערערים חבים לה כספים על פי הסכם השכירות שבין הצדדים, בגין דמי שכירות, דמי אחזקה וניהול, והוצאות בנייה. בית משפט קמא קיבל את התביעה שכנגד לעניין דמי השכירות ודמי הניהול, ודחה את התביעה שכנגד לעניין השבת הוצאות הבנייה. דחיית התביעה שכנגד היתה מבוססת על הטעם, שתביעה זו לא הוכחה כנדרש בהעדר חשבונות או חוות דעת מומחה לעניין עליות העבודות.

הערעור שבכותרת מופנה נגד דחיית תביעתם של המערערים בבית משפט קמא, ונגד קבלת התביעה שכנגד באופן חלקי, כמתואר לעיל. נושא הערעור שכנגד הוא דחיית תביעת המשיבה 1 בנושא של הוצאות הבנייה, והטענה בערעור שכנגד היא כי אי תשלום של המערערים בגין הוצאות אלה הוא הפרה של התחייבות של המערער 1 לשלם למשיבה בגין שירותי בנייה שהעניקה המשיבה למערער 1 לצורך התאמת נכס, שהמשיבה השכירה למערער 1, לצורך התאמת הנכס לצרכיו ולשימושו.

6.(א) אני סבור, כי על פי תיאור זה, והמבחנים שתוארו, אין מקום למחיקת הערעור שכנגד. עניינו של הערעור שכנגד בטענות הנוגעות לביצוע עבודות, שהן נשוא הסכם השכירות. הסכם זה הוא נדבך עיקרי, אם גם לא בלעדי, בטענות המערערים בערעורם העיקרי. הוא מהווה נושא מרכזי בהתדיינות. אף כי שאלת חיובם של המערערים בעלות עבודות שבוצעו בהתאם להסכם זה, נוגעת על פי פסק דינו של בית משפט קמא גם להתחייבות של המערערים אשר היא חיצונית להסכם, אני סבור כי ישנה זיקה ברורה בין נושא הערעור לבין נושא הערעור שכנגד. בסופו של דבר, שניהם עוסקים בחיובים נטענים שונים של שני הצדדים, הנוגעים לעיסקת השכירות שנכרתה ביניהם ולאופן מימושה וביצועה. די בכך, לדעתי, על מנת לאפשר ערעור שכנגד בנושא האמור. במצב זה, איני רואה מקום למחיקתו של הערעור שכנגד.

(ב) למסקנה זו מצאתי תימוכין גם בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4836/90 פמ"ר חב' לבניין ולעבודות ציבורית בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(2) 560. באותה פרשה הוגש ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דחה טענות של המערערים שם בדבר הסכם בעל פה בינם לבין הבנק המשיב בדבר אופן חישוב הרבית שישלמו, והיחס בין חובם לבנק לבין תכניות חיסכון שהיו להם בבנק. כן הועלו טענות ביחס לנכונות פעולות שונות של הבנק ביחס לחיובי המערערים שם כלפיו. הבנק הגיש, מצידו, ערעור שכנגד על הכרעת בית המשפט המחוזי בנושא חישוב ימי הערך לחיוב המערערים שם בגין שיקים שהוחזרו על ידי הבנק.

נושא זה, של ימי הערך, לא עלה כשלעצמו בהודעת הערעור. חרף זאת, בית המשפט העליון קבע, כי ניתן היה להגיש ערעור שכנגד בנושא זה, הואיל והוא היה אחד מכמה עניינים אשר עלו כחלק ממחלוקת רחבה יותר בין הצדדים בדבר נכונות החיובים בחשבונה של החברה המערערת. דומה כי מקרה זה דומה למקרה שבפניי. בשני המקרים, השאלה העולה בערעור שכנגד נוגעת לחיוב (או לחיובים) מסוג מסויים, שהם נדבך במסגרת כוללת ורחבה יותר של חיובים הדדיים בין הצדדים. אף כי חלקם של החיובים נשוא הערעור אינם חיובים חוזיים, הרי שדי לעניין זה כי חלק משמעותי בערעור עוסק בהתקשרות בין הצדדים, על מנת שניתן יהא להגיש ערעור שכנגד בנושא הנוגע לאופן מימושן של התחייבויות שהן חלק מאותו הסכם עצמו.

התוצאה היא, כי הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נדחית. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 1,500 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.