ע"א 8950/07 עיריית נצרת נ. ג'ריס כרדוש

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת נ' מוניץ ) מיום 6.9.07, שבו חויבו המבקשים לפצות את המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים ) בסכום של 796,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין הנזקים שנגרמו למשיבים כתוצאה התמוטטות בית המגורים שלהם בנצרת בשל עבודות בנייה וחפירה שבוצעו על ידי המבקשת 1 והמבקשים 6-3.

במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת מומחים בנוגע לגורמים להתמוטטות המבנה של המשיבים הן מטעם הצדדים והן מטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט. בפסק דינו מצא בית המשפט כי אין מקום לקבל את חוות דעת המומחה שמונה על ידו והעדיף להסתמך על הממצאים שנקבעו בחוות דעת המומחה מטעם המשיבים (התובעים). בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להעברת נטל השכנוע לנתבעים להוכיח כי הנזק נשוא התביעה לא נגרם כתוצאה מהתרשלותם. לאחר שבחן את פעולותיהם ואת תחומי אחריותם של המבקשים השונים, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הללו התרשלו בביצוע העבודות שגרמו להתמוטטות בית המשיבים. לפיכך, מצא בית המשפט המחוזי כי המבקשים אחראים לנזק שנגרם למשיבים וקבע את חלוקת האחריות לנזק ביניהם. עוד יצוין, כי בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשים בדבר רשלנות תורמת מצד המשיבים שתרמה להתמוטטות המבנה. ראשי הנזק שביחס אליהם מצא בית המשפט המחוזי כי המשיבים זכאים לפיצוי הם: הכספים הדרושים לתיקון ולהשבת המבנה לקדמותו בצירוף עלות הפיקוח; תכולת הבית; נזקים בגין אובדן הכנסה; דמי שכירות; הוצאות בגין תשלומים לשמאים ולמומחים ועוגמת נפש. סכום הפיצוי הכולל שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי עומד, כאמור, על סך של 796,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כן חויבו המבקשים לשאת בשכר טרחת עורך דין ובהוצאות משפט לטובת המשיבים. ביום 29.10.07 החליטה השופטת מוניץ לדחות את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין.

בבקשתם לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלים המבקשים טענות שונות הן בנוגע לסיכויי הערעור שהגישו על פסק הדין והן בנוגע למאזן הנוחות שבין הצדדים. לטענת המבקשים סיכויי הערעור שהגישו טובים, שכן בית המשפט שגה כאשר פסל את חוות דעת המומחה שמונה מטעמו והעדיף להסתמך על חוות הדעת שהוגשו מטעם מומחי המשיבים. כן מעלים המבקשים טענות שונות בנוגע לאופן חישוב הפיצויים בהם חויבו כלפי המשיבים. באשר למאזן הנוחות שבין הצדדים טוענים המבקשים כי מצבם הכלכלי של המשיבים הוא קשה וכי קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה להיפרע מהם היה והערעור יתקבל והם יחויבו להשיב את הכסף ששולם להם. המשיבים מתנגדים, מטבע הדברים, לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענתם סיכויי הערעור נמוכים, שכן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעת הערכאה הדיונית בעניין אימוץ חוות דעת מומחה. אף בכל הנוגע לשיעור הפיצויים טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. באשר לסוגית מצבם הכלכלי ויכולתם להשיב את הכספים שישולמו להם טוענים המשיבים כי אין יסוד לטענות המבקשים, הנסמכות כולן על תצהיר שהוגש על ידי המשיבים לפני כעשר שנים, עת שביקשו פטור מאגרה במסגרת התביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי בנצרת. המשיבים מוסיפים בהקשר זה כי מצויים בבעלותם המקרקעין עליהם היה בנוי ביתם, וכי הם מוכנים לכך שהכספים שישולמו להם יופקדו עד להכרעה בערעור בחשבון נאמנות מיוחד שינוהל על ידי בא-כוחם.

תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". בהתאם להוראות תקנה זו התבססה ההלכה כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ככלל ליהנות מפירות זכייתו באופן מיידי, אף אם הוגש ערעור על פסק הדין שניתן לטובתו, אלא אם קיים טעם מיוחד המצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין (ראו למשל: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178 (2002); ע"א 3626/05 ברדריאן נ' אהרוני (לא פורסם, 12.9.05)). הלכה זו היא בעלת תוקף במיוחד כאשר עסקינן בפסק דין כספי, ועל כן הכלל שנקבע בפסיקתנו הוא כי ביצועו של פסק דין כספי יעוכב רק לעיתים נדירות (ראו: ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי (לא פורסם, 20.7.06); ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ – אגף משכן נ' זיתוני (לא פורסם, 2.6.05)). לפיכך, על בעל הדין המבקש לעכב ביצוע פסק דין כספי שניתן נגדו מוטל הנטל להוכיח כי סיכויי הערעור שהגיש על פסק הדין הם טובים, וכי לא יוכל להיפרע מהזוכה בפסק דין נשוא הערעור, אם הערעור יתקבל והלה יידרש להשיב את הכסף ששולם לו (ראו: ע"א 7221/01 הנ"ל, בעמ' 181; ע"א 8825/07 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן נ' י.פ.ה.ר פרדסים לפרי הדר בע"מ (לא פורסם, 6.12.07)).

במקרה דנן סיכויי הערעור אינם נראים - על פניהם - גבוהים במידה שמצדיקה את עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביחס למלוא הסכום שנפסק לטובת המשיבים. לעומת זאת, בהתחשב בתצהיר שהגישו המשיבים בזמנו דומה שאין לומר כי חששותיהם של המבקשים בדבר האפשרות להיפרע מן המשיבים היה והערעור יתקבל הם בלתי מבוססים, שכן יש בתצהיר האמור כדי להניח תשתית ראייתית מסוימת לטענות המבקשים. בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שבבעלות המשיבים מצויים המקרקעין שבעניינם הוגשה תביעתם מלכתחילה, הפיתרון הראוי בעיני הוא לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע ביחס למחצית מן הסכום שנפסק לטובת המשיבים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המחצית האחרת של הסכום שנפסק לטובת המשיבים תופקד על ידי המבקשים בחשבון נאמנות שינוהל על ידי בא-כוח המשיבים עד להכרעה בערעור.

בכפוף לאמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח יחול בהתאם לתוצאות הערעור.