ע"א 8194/14 אברהם חסיד נ. פיירי אפרמיאן

1.

בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.11.2014 (ת"א 2126/09, השופטת ד' אבניאלי ). הבקשה היא כי צו העיקול הזמני שהוטל על נכס מקרקעין (להלן: הנכס ) שבבעלות אביהם המנוח של המשיבים (להלן: המנוח ) במסגרת הליכים קודמים בין הצדדים יוסיף לעמוד בתוקפו עד לסכום של 429,816 שקל, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין.

2.

לבקשה שבפני קדמה התדיינות משפטית ענפה בין הצדדים, שלצורך ההכרעה בענייננו תתואר רק בקצרה. ביום 4.9.2007 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק דין כספי המחייב את המבקש ואת אביהם המנוח של המשיבים לשלם, ביחד ולחוד, לאדם בשם יעקב שאוליאן (להלן: שאוליאן ) סכומי כסף כדלקמן: 250,000 דולר כערכם בשקלים על-פי השער היציג מיום 11.1.1981, בתוספת ריבית והצמדה, וכן סכום נוסף בסך של 390,000 שקל (ת"א 1488/02, השופטת נ' אחיטוב ). סכומים אלה יכונו להלן: החוב הפסוק .

3.

המנוח והמבקש לא שילמו לשאוליאן את החוב הפסוק. כתוצאה מכך, ביום 11.3.2008 נפתח נגדם תיק הוצאה לפועל. בסופו של יום, החוב הפסוק (לרבות הפרשי הצמדה וריבית) נגבה מהמבקש – חלקו באופן עצמאי וחלקו באמצעות הליכי הוצאה לפועל – במהלך תקופה של כשלוש שנים.

4.

בהמשך לכך, המבקש הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המשיבים, יורשיו של המנוח, בדרישה לשיפוי בגין הסכומים שלטענתו נגבו ממנו בפועל על-ידי שאוליאן, שהגיעו לטענתו עד לסך של כ-12,000,000 שקל. המשיבים, מצדם, טענו כי הם חייבים, לכל היותר, בתשלום של מחצית מסכום החוב ביום פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל, להבדיל מן הסכומים שנגבו בפועל, הכוללים הפרשי ריבית והצמדה.

5.

תחילה, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא הוכיח מהו הסכום ששולם על-ידו בפועל לסילוק החוב הפסוק, ולכן חייב את המשיבים בתשלום מחצית מסכום החוב ביום פתיחת תיק ההוצאה לפועל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל (להלן: פסק הדין הראשון

בבית המשפט המחוזי ). יצוין, כי עוד קודם לכן, הטיל בית המשפט המחוזי עיקול זמני על הנכס לשם הבטחת זכויותיו של המבקש אם יזכה בתביעה שהגיש.

6.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי, ולצדו גם בקשה להותרתו של צו העיקול הזמני שהוטל על הנכס על כנו עד להכרעה בערעור. הבקשה להטלת עיקול זמני כאמור התקבלה בהחלטתו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין מיום 16.1.2012 (ע"א 7067/11). בהמשך, הערעור האמור התקבל בבית משפט זה, שהורה כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם השלמת הבירור העובדתי בשאלה מהו הסכום ששולם על-ידי המבקש בפועל לפירעון החוב הפסוק ובחינה האם יש מקום לשנות את התוצאה של פסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי (ע"א 7067/11, 9.12.2013) (להלן: פסק הדין של בית המשפט העליון ).

7.

ביום 10.11.2014 ניתן פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי, הוא פסק הדין נשוא הבקשה שבפני. בית המשפט המחוזי קבע כי הסכום ששולם בפועל על-ידי המבקש לסילוק החוב הפסוק עומד על סך של 10,392,807 שקל. בהמשך לכך, קבע בית

המשפט המחוזי כי המשיבים יישאו במחצית מהסכום ששולם על-ידי המבקש בפועל, בהפחתה של הסכום שכבר שולם על-ידם בגין פסק הדין הראשון ובצירוף של הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה הוא זכאי לתשלום של ריבית והצמדה החל מהמועדים שבהם נפרע החוב הפסוק. בעניין זה, נקבע כי פסק הדין של בית המשפט העליון לא נדרש לטענה האמורה וממילא הוא לא הורה כי הסכום שבו יחויבו המשיבים יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועדים שבהם נפרע החוב הפסוק על-ידי המבקש.

8.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד עמו הגיש את הבקשה שבפני.

9.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור שהגיש הם טובים. הוא סבור כי העובדה שבית משפט זה לא התייחס לשאלה האם הסכום שבו חבים המשיבים צריך לשאת הפרשי הצמדה וריבית החל מן המועדים שבהם נפרע החוב הפסוק מעידה כי הכרעה זו הייתה מסורה לבית המשפט המחוזי. כמו כן, הוא טען, כי סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מורה כי פסיקת ריבית תהיה מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרותה של עילת התביעה. לטענת המבקש, הפרשנות הרווחת לסעיף זה בפסיקתו של בית המשפט העליון היא כי בהיעדר נימוק מיוחד הריבית תחושב מיום היווצרות עילת התביעה, היינו מיום היווצרות החוב (בהפניה לע"א 8950/07 עיריית נצרת נ' כרדוש (24.11.2010) (להלן: עניין כרדוש )). המבקש מציין כי חיובם של המשיבים בתשלום ריבית החל מיום היווצרות העילה, היינו החל מהמועדים בהם המבקש סילק את החוב הפסוק, יעמיד את הסכום עליהם להשיב למבקש על סך נוסף של 429,816 שקל.

10.

באשר למאזן הנוחות, המבקש טוען כי הרכוש היחיד שנמצא בבעלות המנוח בישראל הוא הנכס. עוד נטען, כי המשיבים הם תושבי ארצות הברית ולמיטב ידיעתו של המבקש אין להם נכסים אחרים בישראל. המבקש מדגיש כי במשך שנים התחמקו המנוח והמשיבים מתשלום החוב הפסוק, וכי התנהגותם משקפת את הסכנה שהם יחמקו מביצוע פסק הדין, ככל שיתקבל הערעור שהגיש.

11.

בהחלטתי מיום 3.12.2014 הוריתי למשיבים על הגשת תגובה לבקשה. כן הוריתי על הותרת העיקול הקיים ביחס לנכס על כנו עד למתן החלטה אחרת.

12.

בתגובה נטען כי הסעד שהתבקש בכתב התביעה מטעם המבקש היה חיוב של המשיבים בתשלום הכספים ששולמו על-ידי המבקש לפירעון החוב הפסוק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (ולא מיום היווצרות העילה). לכן, כך נטען, יש לדחות את טענות המבקש לכך שתשלום הפרשי ההצמדה והריבית ייעשה מהמועדים שבהם סולק החוב הפסוק. בנוסף, טוענים המשיבים כי משניתן פסק הדין פקע העיקול הזמני שהוטל, וכי אין מקום ל"החיות" את תוקפו של עיקול זמני שפקע. עוד טוענים המשיבים כי חישוב הפרשי ההצמדה והריבית מהמועדים שבהם שולם החוב הפסוק על-ידי המבקש ועד למועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד על סך של 79,736 שקל בלבד, ולכן אין כל סיבה להעמיד את סכום העיקול על סך של 429,816 שקל. בנוסף, טוענים המשיבים כי יש להתנות מתן סעד זמני, ככל שיינתן, בהפקדת ערבות להבטחת נזקי המשיבים. לבסוף, נטען מטעם המשיבים כי התצהיר התומך בבקשה ניתן על-ידי אחריו של המערער ולא על-ידיו, ללא כל הסבר.

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל. אכן, הכלל הוא כי סעד זמני יפקע עם ביצועו של פסק הדין (תקנה 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין

האזרחי או התקנות )). יחד עם זאת, משהוגש ערעור, רשאי בית משפט של ערעור להורות על מתן סעד זמני בערעור (תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין). ככלל, בית המשפט ייעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור, לרבות לבקשה להותרת צו עיקול בתוקפו עד להכרעה בערעור, בהתקיים שני תנאים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו: ע"א 2310/14 שוב נ' שחמון (29.5.2014)). אמנם מדובר בתנאים מצטברים, אך מתקיימים ביניהם יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", היינו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר, כך ניתן להפחית ממשקלו של מאזן הנוחות, ולהיפך (ראו: עע"מ 4886/14 הנתיב המהיר בע"מ נ' כביש חוצה ישראל בע"מ , פסקה 6 (11.8.2014)).

14.

השיקול המכריע לקבלת הבקשה שבפני הוא מאזן הנוחות. המבקש טען, והמשיבים לא סתרו את טענתו, כי למשיבים אין נכסים בישראל. בנוסף, התנהלותם של המשיבים בעבר מעלה כי קשה לתת אמון במחויבותם לקיים פסקי דין שניתנו נגדם בישראל. הלכה למעשה, ניתן להתרשם כי המנוח ובעקבותיו המשיבים עשו ככל שביכולתם כדי לחמוק מתשלום החוב הפסוק שבו חויב המנוח, הגם שהיו מודעים לכך שהמבקש נושא בו לבדו. התנהלות זו מעוררת חשד כבר כי אם יזכה המבקש בערעור שהגיש הוא יתקשה להיפרע מהמשיבים (ראו בעניין זה דבריו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בפסקה 8 להחלטתו הנזכרת לעיל מיום 16.1.2012).

15.

נוסף על כך ומבלי לקבוע מסמרות, דומה כי גם סיכויי הערעור שהגיש המבקש אינם קלושים, בהתחשב בהלכות של בית משפט זה לפיהן "בהיעדר נימוק להצדקת ההגבלה, יש לקבוע את תקופת הריבית, באופן שהיא תחל מיום היווצרות עילת התביעה" (ראו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ , פ"ד מז(5) 114, 130 (1993), וההפניות שם; עניין כרדוש , בפסקה 13, וההפניות שם). זאת, כמובן, מבלי לגרוע מכך שבמסגרת הערעור צריך יהיה להידרש גם לטענה שבתביעת המבקש התבקש הסעד של הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (ולא ממועד היווצרותו של החוב).

16.

באשר לגובהו של העיקול שיוטל, אבהיר כי בשלב מקדמי זה לא ראיתי לנכון להכריע בין טענות הצדדים באשר לגובהו של הסכום אשר אליו עשויה להגיע תביעתו של המשיב לתשלום הפרשי הצמדה וריבית מיום הטלתו של החוב הפסוק. על כן, על מנת להבטיח שהמבקש יוכל להיפרע מהמשיבים את מלוא הסכום שייקבע, ככל שיתקבל הערעור שהגיש, יעמוד העיקול על סך של 429,816 שקל.

17.

לבסוף, יש לדחות את טענת המשיבים לפיה תנאי להטלת סעד זמני בשלב הערעור הוא הטלת ערבות מתאימה. תקנה 467(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי תקנה 364 לתקנות אלה תחול על מתן סעד זמני בערעור "בשינויים המחויבים לפי העניין". אכן, תקנה 364(א) מורה כי "בית המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו". אולם, כאמור, תקנה זו חלה ב"שינויים המחויבים לעניין". תקנה 467(ב) לתקנות מורה כי בית המשפט רשאי לתת סעד זמני בערעור ב"תנאים הנראים לו". אם כן, לבית המשפט מוקנה שיקול דעת בהטלת ערובה במתן סעד זמני לערעור. בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון להטיל ערובה על המבקש.

18.

אשר על כן, אני מורה כי העיקול ביחס למקרקעין הרשומים כחלקה 270 ו-272 בגוש 3845 יוותר על כנו עד לסכום של 429,816 שקל. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 3.12.2014 בטל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקש בסך של 5,000 שקל.