ע"א 9748/05 יהלומי ליאל בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד

1.המבקשים ביקשו מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו להצהיר כי הערבויות האישיות והשעבודים על שתי דירות מגורים שהעמידו המבקשים 2 ו-3 להבטחת פירעון חובותיה של המבקשת 1, עסק משפחתי למסחר ביהלומים (להלן: "החברה"), למשיב, בטלות. לב המחלוקת בין בעלי הדין נגעה לנסיבות מכירת יהלומים שהופקדו אצל המשיב להבטחת אשראי שהעמיד לטובת החברה ולשווים של היהלומים.

2.בית המשפט (כב' השופטת ע' ברון) קבע ביום 10.8.05 כי המשיב הפר את הוראות סעיפים 19(א) ו-19(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק המשכון"), בעת שמימש את היהלומים המופקדים בכך שמנע מהמבקשים את ההזדמנות לפדות את המשכון ולעקוב אחרי תהליך מימושו. עוד קבע כי המשיב הפר את חובות האמון המוטלות עליו. לפיכך קבע כי המשיב נושא באחריות לנזקי המבקשים שנגרמו להם כתוצאה ממימוש זה. ואולם, בית המשפט קבע כי המבקשים כשלו להוכיח כי נגרם להם נזק ומהו שיעורו, אם אמנם נגרם, ולכן דחה את התביעה וביטל את צו המניעה הזמני שנתן שלפיו עוכבו הליכי מימוש המשכנתאות שעל דירות המגורים. למעלה מן הצורך, העיר בית המשפט כי אפילו היה מוכח הנזק, ספק רב אם היו זכאים המבקשים לסעד שתבעו, להבדיל מסעד כספי וטענת קיזוז בגין הנזק הנטען שאותם כלל לא ביקשו. לפיכך, כאמור, דחה את התביעה.

3.ביום 16.10.05 נתן בית המשפט המחוזי צו זמני כמבוקש, שלפיו צו המניעה הזמני שנתן לעיכוב הליכי מימוש המשכנתאות שעל דירות המגורים יוותר על כנו עד יום 16.11.05, וזאת על מנת לתת שהות בידי המבקשים להגיש בקשה לסעד זמני במסגרת הערעור שיוגש על ידם. ואכן, באותו יום הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין לבית משפט זה בו הם טוענים כי הצליחו להוכיח את שיעור הנזק שנגרם להם, וכן הגישו "בקשה בכתב להמשך תוקף צו מניעה זמני" בה ביקשו כי החלטת בית המשפט קמא המורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתאות שעל הדירות תעמוד בתוקפה עד להכרעה בערעור.

4.ביום 13.11.05 הוריתי כי המשיב יגיש תגובתו לבקשה למתן צו המניעה, וכן, ניתן צו מניעה ארעי, המורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתאות הרובצות על דירות המגורים עד להחלטה אחרת בבקשה. המשיב הגיש תגובתו והמבקשים הגישו בקשה להגשת תשובה.

5.המבקשים טוענים כי ערעורם מעלה טענות טובות המעוררות שאלות משפטיות כלליות ועקרוניות. לטענתם, טעה בית המשפט המחוזי בכך שהחמיר איתם בנטל הוכחת הנזק, וכי תוצאת פסק הדין אינה מתיישבת עם הקביעה שהמשיב הפר את חובת האמון ואת החובות המוטלות עליו מכח חוק המשכון. קביעה זו אמורה היתה, לטענתם, להוביל להנחה, הניתנת לסתירה, שלא התקבל מחיר ראוי עבור היהלומים. עוד טוענים הם כי מעשי המשיב גרמו לנזק ראייתי המטיל עליו את הנטל לסתור את שווי היהלומים הנטען, וכי בית המשפט התעלם מהראיות שהביאו בעניין זה. לדעתם, קיים סיכוי טוב כי טענתם בנוגע להוכחת הנזק תתקבל בערעור והם יזכו בפסק דין הצהרתי כפי שביקשו המורה שהמשיב אינו זכאי לממש את יתר הבטוחות, שכן יהיה מקום לקזז מסכום החוב את שווי היהלומים הנטען באופן שיתרת חובם למשיב תסולק במלואה. בנסיבות אלה, דחיית בקשתם תסכל את הסעד המבוקש ולכן הם מבקשים לאשר את המשך תוקפו של צו המניעה הזמני, שכן, לטענתם, קיימת סכנה מוחשית שהמשיב יזדרז לפנותם מדירות המגורים – רכושם היחיד – בטרם יממשו את זכות הערעור.

6.המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו אין עילה או הצדקה ולו לכאורה למתן צו המניעה הזמני, שכן אף אם יתקבלו טענות המבקשים בערעור בעניין שווי היהלומים, עדיין יוותרו המבקשים חייבים לבנק למעלה מ-450,000$ נכון לשנת 2000, כאשר לפי חוות דעת שמאיות שווי שתי הדירות עומד על כ- 400,000$. למבקשים אין יכולת כספית שכן החברה אינה פעילה עוד, המבקש 2 מצוי בהליכי פשיטת רגל ואילו למבקשת 3 אין כל נכס ממשי ממנו עשוי המשיב להיפרע. המשיב סומך ידיו על קביעתו של בית המשפט קמא שלפיה לא הוכיחו המבקשים כלל קיומו של נזק ואף לא את שיעורו. לפיכך, מבקש הוא, כאמור, לדחות את הבקשה.

7.המבקשים ביקשו להגיש תשובה לתגובת המשיב ובה הם טוענים כי גובה החוב של המבקשים היה ועודנו שנוי במחלוקת בין בעלי הדין וכן מבקשים הם להגיש תשובה לטענות נוספות שהעלה המשיב.

8.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, וכן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי וביתר המסמכים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. הלכה היא כי בית המשפט ייעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור אם יראה המבקש כי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות נוטים לטובתו. הערעור מופנה נגד קביעת בית המשפט כי לא הוכח קיומו של נזק שנגרם למבקשים, חרף קביעת אחריות המשיב. המבקשים טוענים כי הוכיחו קיומו של נזק ואת שיעורו וכי בית המשפט החמיר איתם יתר על המידה בהוכחתו. נראה, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי נוכח קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המשיב אחראי לנזקי המבקשים, לא ניתן לקבוע כי הערעור חסר סיכוי.

9.אשר למאזן הנוחות, אמנם המשך עיכוב הליכי מימוש המשכנתאות גורם לנזק למשיב בשל עליית הריבית מחד וירידת ערך הדירות מאידך, ואולם מניעת מתן הצו הזמני בטרם שמיעת הערעור תבטל כליל את הסעד המבוקש על-ידי המבקשים, אם הערעור יתקבל. קשה ואולי אף לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. אכן, הנטיה היא ליתן צו מניעה כנגד מימוש משכנתא, בפרט כאשר מדובר בדירת מגורים. שערכאת הערעור תדחה את טענותיהם של המבקשים ויתכן אף שתאמר שכל מטרתם בהגשת הערעור הייתה לדחות את מועד תשלום החוב למשיב. במקרה כזה, בית המשפט הדן בערעור יוכל ליתן ביטוי לכך בפסיקת הוצאות או פיצויים (ראה: ע"א 2501/05 אילן ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח' (לא פורסם) והאסמכתאות שם). משכך, מן הראוי להיעתר לבקשה.

10.מן הנימוקים המפורטים, אני מחליטה כדלהלן:

ניתן בזה צו מניעה זמני המורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתאות הרובצות על דירות המגורים הידועות כגוש 7147 חלקה 74 תת חלקה 13 ו-15 בתיק הוצל"פ 01-89922-00-1, עד להכרעה בערעור.

בנסיבות העניין מתבקשת המזכירות לקבוע שמיעת התיק לדיון בטווח של עד חמישה חודשים ממתן ההחלטה.