ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ. שולדר חב' לבניה בע"מ

בפני בקשה למחיקת הערעור בשל איחור בהגשתו.

ביום 21.7.02 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין בתביעה לתשלום דמי תיווך ועמלת תיווך הגיש המערער כנגד המשיבים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה כנגד המשיבים 5-2 וקיבל בחלקה את התביעה כנגד המשיבה 1. כן קבע בית המשפט בפסק דינו, כי המערער והמשיבה 1 ינסו להגיע להסכמה בכל הנוגע לסכום המגיע למערער מהמשיבה 1 בהתאם להנחיות שנקבעו בפסק הדין, ואם לא תושג הסכמה יקבע בית המשפט את הסכום המגיע, לאחר שכל אחד מן הצדדים יגיש חישוב מטעמו. הצדדים לא הגיעו להסכמה כאמור, ובהחלטתו מיום 12.11.02 קבע בית המשפט את הסכום שעל המשיבה 1 לשלם למערער.

ביום 24.11.02 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 21.7.02 ועל ההחלטה מיום 12.11.02. המשיבים 4 ו-5 הגישו בקשה למחיקת הערעור בשל איחור בהגשתו. לטענתם, את מניין הימים להגשת הערעור ככל שהוא מופנה נגדם ונגד המשיבים 2 ו-3 יש למנות החל מהמועד בו הומצא פסק הדין מיום 21.7.03 למערער, הואיל ופסק דין זה הוא סופי ביחסים שבינם לבין המערער, וכי המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 14.11.02. המשיבה 1 טוענת כי אף את המועד להגשת הערעור נגדה יש למנות החל ממועד המצאת פסק הדין שניתן ביום 21.7.03. לטענתה, ההחלטה שניתנה ביום 12.11.02 היא "החלטה אחרת", בהיותה טפלה לפסק הדין העיקרי, וכי היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. המשיב אינו חולק על כך כי יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור כנגד המשיבים 5-2 החל מהמועד בו הומצא לו פסק הדין מיום 21.7.02, אך הוא טוען כי הערעור הוגש במועד. לטענתו, בהתחשב בפגרת הקיץ, פגרת הסוכות וימי השביתה בבתי המשפט, המועד להגשת הערעור חל ביום 23.11.02, והואיל ויום זה היה יום שבת, הרי שהגשת הערעור ביום 24.11.02 היתה במועד. כן טוען המערער, כי פסק הדין מיום 21.7.02 הינו פסק דין ככל שהוא נוגע למשיבים 5-2, אך אינו פסק דין ביחס למשיבה 1, שכן רק ההחלטה מיום 12.11.02 "סגרה את התיק" ביחסים שבינו לבין המשיבה 1. לפיכך, ככל שהדברים האמורים במשיבה 1, פסק הדין הוא ההחלטה מיום 12.11.02, ואילו ההחלטה מיום 21.7.02 היא בבחינת החלטה אחרת שקדמה לפסק הדין ושבמסגרת הערעור על פסק הדין רשאי המערער לתוקפה. נוכח טענותיו של המערער, ביקשתי כי המשיבים יודיעו לבית המשפט האם הם עומדים על מחיקת ההליך. המשיבים 4 ו-5 הודיעו כי הם עומדים על בקשתם, שכן אף בהתחשב בפגרת הסוכות אשר נעלמה מעיניהם בעת הגשת הבקשה, איחר המערער את המועד להגשת הערעור, שכן היה על המערער להגיש את הערעור עד ליום 22.11.02, בעוד שהערעור הוגש ביום 24.11.02.

חישוב הימים להגשת הערעור על פסק הדין מיום 21.7.02 מוביל למסקנה כי הערעור על פסק הדין הוגש במועדו. בשל פגרת הקיץ יש למנות את התקופה להגשת הערעור החל מיום 1.9.02. בין התאריכים י"ד בתשרי ועד יום כ"א בתשרי חלה פגרת חג הסוכות (תקנה 1(1) לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983), והתקופה שבין הימים ז' בחשון ועד ז' בכסלו הוכרזו כימי שביתה עפ"י הודעת מנהל המשפט, ולפיכך ימים אלה אינם באים במניין הימים, כאמור בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981. במצב דברים זה, המועד האחרון להגשת הערעור על פסק הדין היה ביום 22.12.02. הואיל ומועד זה חל ביום ו' בשבוע, הרי שיש לראות יום זה כיום פגרה, בהיותו היום האחרון לפתיחת ההליך (תקנה 4 לתקנות בתי המשפט והוצאה לפועל לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983). מכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 24.11.02, הוא המועד בו הוגש הערעור.

נותר לי אפוא לדון בטענת המשיבה 1 כי פסק הדין מיום 21.7.02 סיים את התיק אף בכל הנוגע אליה וכי החלטת בית המשפט מיום 12.11.02 היא החלטה אחרת שהערעור עליה הוא ברשות. כידוע, כותרת ההחלטה אינה מהווה בסיס למיון החלטה פלונית כפסק דין או החלטה אחרת. ההבחנה מבוססת על בדיקה בעלת אופי טכני, והיא האם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ד"ר ש' לוין עורך, 1995) 756). יישום מבחן זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 21.7.02 מוביל למסקנה כי החלטה זו מהווה פסק דין במערכת היחסים שבין המערער לבין המשיבים 5-2, אך אין היא בבחינת פסק דין במערכת היחסים שבין המערער למשיבה 1. בפסק הדין מיום 21.7.02 הורה בית המשפט על דחיית התובענה שהגיש המערער כנגד המשיבים 5-2. משכך, סיימה החלטה זו את בירור המחלוקת בינם לבין המערער ועל כן החלטה זו היא פסק דין לגביהם. שונה הוא הדין באשר למשיבה 1. בפסק הדין מיום 21.7.02 נקבעה חובתה של המשיבה 1 לשלם סכומי כסף למערער על-פי הקריטריונים אותם מנה בית המשפט. אלא שקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין אינן עומדות בפני עצמן, כי אם משמשות מנגנון על מנת להכין את בירור הסעד סופי שיינתן בתובענה - הוא הסכום שעל המשיבה 1 לשלם למערער (ראו: י' זוסמן בספרו הנ"ל, ע' 773). סכום זה נקבע רק בהחלטה מיום 12.11.02, לאחר שהוגשו חישובי הצדדים. מלאכתו של בית המשפט בהחלטה אחרונה זו לא התמצתה בביצוע פעולה חשבונאית גרידא, אלא הוא נדרש להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה, והראיה היא שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמה באשר לסכום הפיצוי.

המשיבה 1 תומכת יתדותיה בהחלטת כב' הרשמת מאק-קלמנוביץ בע"א 949/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 476, אשר קבעה כי ההחלטה בה נמנו הקריטריונים לחישוב נזקי של התובע הוא פסק דין, בעוד שהפסיקתא שבאה בעקבותיה ובה נקבע סכום הפיצוי הסופי שישולם לתובע היא החלטה אחרת. אלא שככל הנראה, ב"כ המשיבה 1 לא היה ער לעובדה כי החלטה זו נהפכה בפסק הדין שניתן בערעור על החלטת הרשמת, בו נקבע כי הפסיקתא שניתנה בסוף ההליך היא פסק הדין הואיל ורק היא סיימה את בירור המחלוקות בין הצדדים (ע"א 7282/01 לירן הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)) .

יוצא אפוא, שפסק הדין מיום 21.7.02 לא סיים את בירור המחלוקת שבין המערער למשיבה 1 ועל כן יש לראות בו "החלטה אחרת" בכל הנוגע למשיבה 1. ההחלטה מיום 12.11.02, אשר באה בעקבותיו, היא זו אשר סיימה את בירור המחלוקת ומהווה פסק הדין במערכת היחסים שבין המערער לבין המשיבה 1. על פסק הדין מיום 12.11.02 נתונה למבקש זכות ערעור, ובמסגרת הערעור על פסק הדין רשאי הוא לערער גם על ההחלטה שקדמה לפסק דין זה (ראו: תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

התוצאה היא שהבקשה למחיקת הערעור נדחית. המשיבים ישלמו למבקש הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ש"ח.