עע"מ 1719/15 דב זכאי נ. עיריית חיפה

1.

במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט מ' רניאל ) בעת"ם 58162-12-14 מיום 3.2.2015 (להלן: פסק הדין ), הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני, שעניינו עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים לצורך גביית סכום ההוצאות בהן חויב המבקש בפסק הדין, כפי שיבואר להלן.

רקע והליכים

2.

המשיבה, עיריית חיפה (להלן: העירייה ) , שלחה למבקש ביום 10.11.2014 דרישה לתשלום חוב ארנונה בסך 116,533 ש"ח, בגין נכס המצוי ברחוב חטיבת גולני בעיר חיפה, לגבי התקופה שעד ליום 30.9.2005 (להלן בהתאמה: דרישת החוב ו- הנכס ). המבקש עתר נגד תוקף דרישת החוב לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירתו, המבקש טען מקדמית כי החוב הנטען התיישן ממילא. לגופו של חוב, המבקש ציין כי אביו (להלן: האב )

היה המחזיק בנכס כדייר מוגן עד לפטירתו בשנת 1998, וכי הנכס עבר לאחר מכן לחזקת בנו של המבקש (להלן: אליהו ). המבקש הוסיף וציין כי לא הופקה לו כל דרישה לתשלום ארנונה עד לשנת 2005, וכי במהלך שנת 2014 נשלחה דרישה לתשלום ארנונה בגין הנכס אשר הנמען לה היה האב.

3.

בתגובתה לעתירה, העירייה ציינה כי לא נמסרה לה הודעה על פטירת האב, וכי גילתה על דבר מותו רק במסגרת המרצת פתיחה אותה הגיש אליהו בסוף שנת 2005 – בה טען כי הוא המחזיק בנכס, מכוח זכויות דיור מוגן אשר עברו בירושה מהאב. בעקבות זאת, עודכן אליהו כמחזיק הנכס. העירייה בתגובתה טענה כי העובדה שהמבקש מחזיק בנכס יחד עם אליהו הוסתרה ממנה על ידם, ובשל כך לא נשלחו למבקש דרישות לתשלום ארנונה עד לשנת 2014 – אז גילתה מתצהיר שהגיש אחיו של המבקש, כי המבקש מחזיק בנכס עם אליהו.

4.

ביום 3.2.2015 בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי מצא כי המבקש הוא מחזיק הנכס, וזאת על יסוד מספר טעמים: (א) בית המשפט ציין כי המבקש כלל לא טען בעתירתו שהוא אינו המחזיק בנכס, והוסיף כי במהלך הדיון שהתקיים בפניו התחמק המבקש מלהשיב לשאלה מתי עבר הנכס לחזקת אליהו, בעוד אליהו עצמו הצהיר כי השתלט על הנכס רק בחודש אוקטובר 2005. בית המשפט המחוזי ראה בהתחמקות המבקש הודאה בכך שהוא החזיק בנכס בתקופה הרלבנטית אליה מתייחסת דרישת החוב; (ב) על פי הדין, לבניו של דייר מוגן קיימת זכות להמשיך ולהחזיק בנכס לאחר מותו. מכאן, בית המשפט המחוזי מצא כי לאליהו אין זכות להיכנס לנעלי האב, אלא רק למבקש כבנו, וכי העובדה שהנכס מוחזק תחת זכויות דיור מוגן מעידות על כך שהמבקש הוא המחזיק; (ג) המבקש קיבל בשנת 2004 רישיון עסק על שמו בנכס; (ד) בעלת הנכס, חברת "עמידר", מסרה בשנת 2012 כי האב והמבקש היו מחזיקי הנכס.

5.

בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא כי העירייה לא ידעה על כך שהמבקש הוא המחזיק בנכס, לכל המוקדם עד לשנת 2012 – עת מידע זה נמסר לה מחברת עמידר. בית המשפט עמד על כך שהחובה להודיע על שינוי המחזיק בנכס מוטלת על המחזיק או יורשיו – חובה אשר המבקש לא עמד בה – וכי אין מקום להטיל על העירייה את החובה לבחון זאת בעצמה ביחס לכל נכס. על יסוד האמור, בית המשפט המחוזי דחה את טענות ההתיישנות והשיהוי אותן העלה המבקש, וקבע כי העירייה הייתה רשאית לתבוע את חוב הארנונה ממנו. כן חייב בית המשפט המחוזי את המבקש בהוצאות המשפט של העירייה בסך 14,160 ש"ח.

6.

המבקש ערער לבית משפט זה על פסק הדין, ודיון בערעור נקבע ליום 2.3.2016. ביום 8.2.2016 נדחה מועד הדיון מטעמיו של בית משפט זה, תחילה ליום 22.5.2016, ובהמשך ליום 2.11.2016. בהמשך לכך, המבקש הגיש ביום 7.3.2016 את הבקשה לסעד זמני שלפניי.

הבקשה

7.

בבקשה שלפניי, המבקש עותר כי אורה על עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו בתיק 507487-05-15 בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, לשם גביית הוצאות המשפט שהושתו עליו בפסק הדין (להלן: תיק ההוצל"פ ) . המבקש מציין כי במסגרת תיק ההוצל"פ הוטלו עליו מגבלות שונות, וטוען כי העירייה נוקטת נגדו בהליכי גבייה דרסטיים הפוגעים בכבודו, בפרנסתו ובחופש התנועה שלו. בפרט, המבקש מדגיש כי הוטלה עליו הגבלה על החזקת רישיון נהיגה, אשר לשיטתו מונעת ממנו להתפרנס ולקיים את עצמו. בתצהירו המצורף לבקשה, המבקש מוסיף ומפרט בדבר מצבו הכלכלי הקשה.

עוד סבור המבקש כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים. לעמדתו, בפסק הדין קיימות סתירות וטעויות על פני הדברים. כך, המבקש טוען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעה כי המשיבה לא ידעה על החזקתו בנכס ובדחיית טענותיו להתיישנות דרישת החוב ושיהוי בשליחתה, מטעמים המפורטים בערעורו.

8.

העירייה, מצדה, סבורה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. העירייה מדגישה כי הערעור כולל בעיקרו טיעונים עובדתיים אשר הועלו קודם לכן בפני בית המשפט המחוזי ונדחו, ומשכך היא סבורה כי סיכויי הערעור קלושים. בנוסף, העירייה טוענת כי המבקש לא הראה שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. בעניין זה, העירייה גורסת כי העובדה שהמבקש הגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל רק כעשרה חודשים לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ וכשמונה חודשים לאחר תחילת פעולות הגבייה במסגרתו, מעידה על כך שלא נגרם לו נזק משמעותי מהליכים אלו. בנוסף, העירייה גורסת כי לא הועלו נימוקים של ממש לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות, ובפרט כי לא נטען שאין ביכולתה להשיב את סכומי הגבייה, היה וערעורו של המבקש יתקבל.

9.

המבקש ביקש להשיב לתגובת העירייה והתרתי את הגשה התשובה ביום 6.4.2016. בתשובתו, המבקש מטעים כי בקשתו הוגשה רק לאחר שהוטלה המגבלה על רישיון הנהיגה שלו במסגרת תיק ההוצאה לפועל, ביום 7.2.2016. באשר למאזן הנוחות, המבקש שב וטוען כי עניינה של בקשתו בשלילת חופש התנועה שלו וביכולתו להתפרס עקב הטלת המגבלה על רישיון הנהיגה, וכי שלילה זו לא ניתן להשיב לאחור.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה שלפניי להידחות. כידוע, בבואו של בית המשפט לשקול האם להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, עליו להשתכנע כי סיכויי הערעור הלכאוריים טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש, במובן זה שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (ראו: עע"ם 6417/15 דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון , פסקה 11 (22.10.2015) ; עע"ם 269/13 הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה נ' החברה לפיתוח גבעת העיזים בע"מ (18.2.2013)). סבורני כי שני התנאים הללו אינם מתקיימים במקרה שלפניי.

11.

ראשית, באשר לסיכויי הערעור – דומה, על פניו, כי סיכויי ערעורו של המבקש אינם גבוהים. בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות ואת עדויות העדים בפניו, ומצא כי עולה מהם שהמבקש היה המחזיק בנכס בתקופה הרלבנטית לדרישת החוב. כמפורט לעיל, קביעה זו נסמכת על מספר מקורות – וביניהם עדותו של המבקש עצמו, עדותו של אליהו והודעתה של חברת עמידר. בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא כי המשיבה לא ידעה על שינוי החזקה בנכס עד לשנת 2012, ואף קביעה זו מעוגנת, לכאורה, בחומר הראיות, ובפרט בכך שהמבקש ואליהו לא דיווחו בשום שלב כי המבקש הוא המחזיק בנכס בפועל. המבקש תוקף ממצאים אלו בערעורו, ואולם מדובר בממצאים שבעובדה, אשר אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. בנסיבות אלה, דומני כי סיכויי הערעור מצדיקים היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע.

12.

שנית, אף מאזן הנוחות בבקשה מטה את הכף אל עבר דחייתה. מצבו הכלכלי של המבקש, כפי שהוא עולה מתצהירו, לא נעלם מעיני, ואין חולק כי הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדו עשויים להקשות עליו. ואולם, הכלל הנקוט בפסיקת בית משפט זה הוא כי בהעדר נסיבות מיוחדות, אין בהמשך קיומם של הליכי הוצאה לפועל נגד חייב, כשלעצמם, כדי לגרום לו לנזק בלתי הפיך (ראו: ע"א 6173/14 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 10 (28.10.2014); ע"א 52/13 נתני נ' הנוכס הרשמי , פסקה 15 (11.3.2013)).

לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות. טענותיו של המבקש בדבר מצבו הכלכלי מקומן במסגרת בקשה אשר תופנה אל ראש ההוצאה לפועל, בבקשה כי יקיים בעניינו חקירת יכולת אשר תבחן את יכולתו לפרוע את חובו (ראו והשוו: ע"א 8695/15 סעיד נ' הכונס הרשמי (18.12.2015);

ע"א 3364/15 קלימי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ , פסקה 6 (30.6.2015) ). בדומה לכך, טענתו כי המגבלה על רישיון הנהיגה מונעת ממנו להתפרנס, המקום הראוי לה הוא בפנייה אל ההוצאה לפועל לפי סעיף 66א(6) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הקובע ביחס להגבלה על רישיון נהיגה כי "הגבלה זו לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל כי הטלתה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב". על יסוד האמור, אין בידי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

13.

סוף דבר, הבקשה נדחית.