עע"מ 1742/06 דרור חדד נ. עיריית אילת

המבקשים הם רוכלים המפעילים, ללא רישיון, דוכנים בטיילת הצפונית של אילת. הרשות המקומית החליטה לפנותם ביחד עם רוכלים אחרים, עקב היווצרותו של מפגע בטיחותי המסכן חיי אדם, ומתוך כוונה לשפץ את הטיילת. בעקבות כך פנו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע בעתירה כדי למנוע את הפינוי, אולם עתירתם נדחתה.

כנגד פסק הדין הגישו המבקשים ערעור, מלווה בבקשה לעכב את פינויים מהטיילת עד למתן פסק הדין בערעור. להשקפתם, סיכויי הערעור טובים, הואיל ומצויים בידיהם הסכמי הפעלה שערכו בשעתו עם עיריית אילת. עוד נטען, כי פינויים מהטיילת יסב להם נזק בלתי הפיך, הן משום שבמקום בו מוצבים דוכניהם יוקמו דוכנים חדשים, והן משום שזוהי פרנסתם היחידה.

המשיבים מתנגדים לבקשה. להשקפתם, העתירה לעיכוב ביצוע מהווה נדבך נוסף בניסיונותיהם של המבקשים למשוך זמן עד שיפונו. עוד נטען, כי פינויים של המבקשים כבר עתה, לא יביא ליצירת מצב בלתי הפיך, והם אף התחייבו, כי אם הערעור יתקבל – יורשו המבקשים לחזור ולהפעיל את דוכניהם בטיילת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים שצורפו לה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הלכה היא, כי פסק-דין יש לבצע מייד, והגשתו של ערעור אינה מהווה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצוע (ראו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). משכך, עיכוב ביצוע הוא בבחינת סעד חריג, וכדי לזכות בו יש להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד, כי סיכוי הערעור טובים, והשני, כי ביצועו המיידי של פסק הדין עלול לגרום נזק שאינו בר-תיקון, באופן שיהפוך את הערעור לחסר משמעות. שני עקרונות אלו היו לנגד עיני, והם הובילוני למסקנה כי דינה של הבקשה להדחות. למסקנה זו הגעתי נוכח סיכוייו של הערעור, ולאחר ששוכנעתי כי אין בביצועו של פסק-הדין כדי ליצור מצב בלתי הפיך, שהרי העירייה התחייבה להתיר למבקשים לשוב ולהפעיל את דוכניהם אם ערעורם יתקבל. בדעתי זו התחזקתי נוכח הסכנה הנשקפת לחיי אדם במצבה הנוכחי של הטיילת.

הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים הוצאותיהם ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5000 ש"ח.