עע"מ 3456/08 פטשנאיר סריקמאר נ. משרד הפנים

בפניי בקשה למתן סעד זמני לפיו המשיבים יימנעו ממעצרו של המבקש ומהרחקתו מישראל עד למתן פסק דין בערעור שהגיש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בעת"מ 1029/08 (כב' השופטת מ' רובינשטיין).

1.

המבקש, אזרח הודו, הגיע ביום 27.5.2006 לישראל והחל לעבוד בתחום הסיעוד. כחודש לאחר מכן שיחרר המעסיק את המבקש מעבודתו וביום 16.7.2006 פנה המבקש למשיב 1 וקיבל אשרה למשך חודש ימים לצורך מציאת מעסיק חדש. המבקש לא הסדיר את מעמדו ולטענתו בחודש דצמבר 2007 פנה ללשכת המשיב 1 ברחובות יחד עם מעסיק ישראלי המעוניין בהעסקתו, אך המשיב 1 סירב לתת לו אשרה. עקב כך הגיש המבקש בחודש ינואר 2008 עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו, בה עתר למתן אשרה שתאפשר לו לעבוד בישראל בתחום הסיעוד. בעתירה טען המבקש כי שילם סכום של 10,000 דולר לאדם בעל אזרחות הודית בשם Malven אשר הבטיח לו כי קיים בישראל מעסיק חוקי המעוניין להעסיקו, אך עם הגיעו לישראל התברר לו כי נפל קורבן להונאה ואין מעסיק הממתין לו. במהלך הדיון בעתירה התברר כי ביום 26.11.2006 הגיש המבקש תלונה במשטרה בעניין זה וכי ביום 27.6.2007 קיבל ממנהלת ההגירה אישור לפיו הוא מטופל באגף חקירות ומודיעין. האישור היה בתוקף בין התאריכים 1.8.2007-1.7.2007 ונכתב על גביו כי "עדותו של העד הסתיימה, ידוע לו כי עליו לצאת את הארץ לא יאוחר מתאריך 01/08/2007".

2.

בפסק דינו מיום 24.3.2008 דחה בית משפט קמא את העתירה. בית המשפט ציין כי במשך למעלה משנה וחצי נמנע המבקש מלהסדיר את מעמדו ולמצוא מעסיק חוקי אשר יסכים לקבלו לעבודה, ואף נמנע מלשוב למשרד הפנים ולבקש ארכה נוספת על אף שידע היטב כי האשרה שניתנה לו בחודש יולי 2006 הייתה מוגבלת לשלושים יום בלבד. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת המבקש לפיה בחודש דצמבר 2007 פנה למשיב 1 אינה מעלה או מורידה לעניין זה, שכן ברישומיו של המשיב 1 אין כל אינדיקציה לפנייה כזו ומכל מקום אף אם נעשתה פנייה כאמור היה זה כשנה וחצי לאחר שהמבקש עזב את מעסיקו הקודם. עוד קבע בית המשפט כי "נוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק" ו"נוהל שמיים סגורים" אינם חלים בעניינו של המבקש וכי בדין סבר המשיב 1 שבנסיבות העניין אין עילה לחרוג מן הנהלים, וזאת נוכח העובדה שהמבקש לא הסביר מדוע לא הסדיר את מעמדו ואף לא פירט מה היו מעשיו במשך התקופה הארוכה שבה שהה בישראל שלא כדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף בטענה לפיה המבקש נפל קורבן להונאה אין כדי לסייע לו, והפנה בהקשר זה לתגובת המשיב 1 לעתירה ממנה עולה כי לאחר שנערכה חקירה בעניין על ידי משטרת ההגירה התיק נסגר בשל העדר חשדות לפלילים, ועוד עולה ממנה כי כאשר הגיע לישראל נמנע המבקש מליצור קשר עם החברה ההודית שהזמינה אותו ובחר מיוזמתו לנסוע לאילת על מנת לעבוד בבית מלון. בית המשפט קבע כי המבקש לא סתר דברים אלה והדבר מחזק את המסקנה לפיה הוא איבד את העבודה בשל התנהלותו, והוסיף כי מכל מקום המבקש מסר את עדותו והאישור שניתן לו לשם כך פג כבר בחודש אוגוסט 2007.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה ועימו הבקשה שבפניי למתן סעד זמני. לטענת המבקש, שהייתו הבלתי חוקית בישראל נובעת אך ורק מן ההונאה שלה נפל קורבן. המבקש טוען כי המשטרה התרשלה בחקירה שערכה בעניין זה, שכן הוא מסר בחקירתו את כתובתו של האדם שרימה אותו, אך המשטרה סברה בטעות כי מדובר בכתובתו של המעסיק שביקש להעסיקו. לטענת המבקש, אילו החקירה הייתה מתנהלת כראוי דבר המרמה היה מתגלה ובקשתו לאשרת עבודה הייתה מתקבלת, ועל רקע זה הוא מבקש להימנע ממעצרו ומהרחקתו ולאפשר לו לעבוד בתחום הסיעוד, ולו מטעמים הומניטאריים. המשיב 1 מצידו מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור נמוכים. לטענתו, אף אם נניח כי בחודש דצמבר 2007 ניסה המבקש להסדיר את מעמדו, הרי שבמשך כשנה וחצי הוא שהה בישראל באופן לא חוקי ואף לא הסביר מדוע לא עזב את הארץ ביום 1.8.2007 כפי שהיה עליו לעשות לאחר שמסר את עדותו. לטענת המשיב 1, נוכח העובדה שהמבקש אינו עומד בתנאי הנוהל לניוד עובדים זרים ונוכח שיקול הדעת הרחב הנתון למשיב 1 בכגון דא, אין כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא. המשיב 1 מוסיף וטוען כי אין בין תלונתו של המבקש בדבר ההונאה לבין הימנעותו מלהסדיר את מעמדו ולו כלום, וכי מכל מקום ערעור זה אינו המסלול המתאים להעלאת טענות נגד חקירת המשטרה או סגירת התיק. לבסוף טוען המשיב 1 כי נוכחות המבקש בישראל אינה חיונית לבירור טענותיו שכן הוא מיוצג בידי עורך דין וגם מטעם זה יש לדחות לטענתו את הבקשה.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש סעד זמני בתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור הינם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם לא יינתן הסעד הזמני ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו: עע"ם 1210/07 יורם גדיש חברה להנדסה בע"מ נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ , פיסקה 8 (לא פורסם, 27.2.2007); עע"ם 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 18.2.2008)). בענייננו, על פניו נראה כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים. המבקש שהה בישראל שלא כדין פרק זמן ארוך של כשנה וחצי שבמהלכו לא הסדיר את מעמדו ואף לא פנה אל המשיב 1 להארכת תוקף האשרה שניתנה לו. על פני הדברים, המבקש אינו עומד בנוהל המאפשר השמה מחדש של עובדים ששהו בישראל שלא כדין ונראה כי בקשתו אינה מעלה נימוק המצדיק סטייה מאותו הנוהל (ראו והשוו עע"ם 7378/04 רובי רוסה פיו נ' משרד הפנים (לא פורסם, 19.8.2004)). זאת ועוד, כפי שקבע בית משפט קמא הגשת התלונה במשטרה אין בה כדי לשנות מן העובדה שהמבקש נמנע מלהסדיר את מעמדו בישראל, בייחוד נוכח העובדה שבמסגרת האישור שנמסר למבקש ממשטרת ההגירה צוין כי ידוע לו שעליו לעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 1.8.2007 (ראו והשוו עע"ם 1422/08 רג'אונדרה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 17.4.2008)). אשר למאזן הנוחות, כבר נפסק כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקה מישראל איננו בלתי הפיך, מן הטעם שבמידה ויזכה המערער בערעורו יוכל הוא לשוב ארצה (ראו: עע"ם 7894/06 אבו רחמה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (31.10.2006); עע"ם 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 18.2.2008)). בענייננו אין להתעלם מכך שהאפשרות של חזרת המבקש לישראל במידה והערעור יתקבל מעוררת קושי, בין היתר בשל העלויות הכרוכות בכך, אך נוכח העובדה שסיכויי הערעור אינם גבוהים אינני סבורה כי מדובר בשיקול בעל משקל מכריע בנסיבות העניין (ראו והשוו: עע"ם 3696/08 וואנג נ' משרד הפנים (לא פורסם, 20.5.2008)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן ביום 14.4.2008 מבוטל בזאת.

אין צו להוצאות.