עע"מ 5726/12 אהרון אמסלם נ. לאה אלון

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 8.7.2012, בעת"מ 30645-02-12 (כב' השופט א' אברהם , סג"נ ), בגדרו נתקבלה עתירת המשיבות 1 ו-2. לחלופין,

התבקש בית משפט זה ליתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר יאסור על המשך הבנייה על-ידי המשיבות 1 ו-2, עד להכרעה בערעור.

רקע עובדתי

2.

המבקשים, והמשיבות 1 ו-2 הינם בני משפחה, בעלי זכויות בשני מגרשי בניה, הגובלים זה בזה בעיר טבריה. בשנת 2008, פנו המשיבות 1 ו-2 למשיבה 4 (להלן: הועדה המקומית ) בבקשה לקבלת היתר לבניית בית בן שתי קומות מעל קומת המרתף, הנמצא בשטח המגרש אשר בבעלותם (להלן: הבית ). המבקשים לא הגישו התנגדות לבקשה. בחודש ינואר 2012, הוציאה הועדה המקומית, למשיבות 1 ו-2, היתר בניה, ובהתאם החלו המשיבות 1 ו-2 לבנות את הבית (להלן: ההיתר ).

3.

בשלהי שנת 2010, פנו המשיבות 1 ו-2 לועדה המקומית בבקשה נוספת להיתר שינויים, הכוללים תוספת מקומות חניה, ושינויים בקומת המרתף. בחודש ינואר 2011, אישרה הועדה המקומית את השינויים, ובחודש מאי 2011 הוציאה הועדה המקומית למשיבות 1 ו-2 היתר הכולל את השינויים, כפי שנתבקשו על-ידי המשיבות 1 ו-2 (להלן: ההיתר המתוקן ).

4.

בהמשך, ולנוכח חריגה מן ההיתר המתוקן, הוציאה הועדה המקומית צו הפסקת עבודה מנהלי. באוגוסט 2011, הגיעו המשיבות 1 ו-2 להסדר עם הועדה המקומית (זאת, במסגרת הליך משפטי שנקטו המשיבות 1 ו-2 נגד הועדה המקומית בבית משפט השלום), לפיו צו הפסקת העבודה יבוטל, והמשיבות תמשכנה בבניית הבית, כפוף להתאמות, אשר נדרשו המשיבות 2-1 לבצע.

5.

סמוך לאחר מכן, פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה למתן צו מניעה זמני וקבוע כנגד הבניה, ואולם בקשתם נדחתה, בשל שיהוי בהגשת הבקשה. לפיכך, הגישו המבקשים ערר למשיבה 3 (להלן: ועדת הערר ), במסגרתו העלו טענות כנגד חוקיותם של ההיתר ושל ההיתר המתוקן, אשר הוצאו למשיבות 1 ו-2, ודרשו מועדת הערר לבטלם ולהורות על הריסת הבית.

ביום 3.1.2012, החליטה ועדת הערר לקבל את הערר, והורתה על הפסקת הבנייה ועל ביטול ההיתר וההיתר המתוקן, בקובעה:

"היכן שלא נביט, קיימות חריגות מהותיות מהוראותיהן של התכניות החלות על הקרקע. חלק מהחריגות הינן חריגות אשר ניתן להתירן במסגרת הליכי הקלה (אשר לא ננקטו), וחלק הינן חריגות המהוות סטייה ניכרת, אשר אין בסמכותה של הועדה המקומית להתירן...נפתח בדרישה היסודית לעריכתן של תכניות בינוי מפורטות, בכל אזור תכנון זה. דומה כי דרישה זו נותרה כאות מתה, והוצאו היתרי בניה על הקרקע, על אף שתכניות אלו לא נערכו (סעיפים 46 ו-47 להחלטה)...

אין ספק, כי לאור הממצאים הללו, דין ההיתרים שהוצאו, בחריגה מסמכות ותוך אי התאמה לתכניות החלות, בלא שנעשו ההליכים הנדרשים, ותוך הפרת מספר רב של הוראות בתכנית (בלא שפורסמה בקשה להקלה בעניין), להיות מבוטלים.

מאידך, אין גם ספק כי העוררים לא פעלו בזריזות הצפויה מהם, והיה עליהם לבחון את הנעשה מול עיניהם, זמן רב לפני שהם עשו כן. השתהותם הביאה למצב בו הבנייה הקיימת כיום נמצאת בשלב מתקדם, והריסת החריגות צפויה לעלות ממון רב...חרף זאת, הואילו והמדובר בהפרות חוק כה בוטות, אין אנו סבורים כי משיקולים של בטלות יחסית, ניתן למחול על הפרות חוק אלו (סעיפים 63 ו-64 להחלטה).

המשיבות 1 ו-2 הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי נגד החלטת ועדת הערר.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.

בפסק דינו, מיום 8.7.2012, בחן בית משפט קמא את החלטת ועדת הערר

וקבע, כי לא היה מקום להידרש כלל לערר, ועל ועדת הערר היה לסלקו על הסף, מן הטעמים הבאים:

א.

המבקשים לא הגישו התנגדות לבקשה למתן ההיתר, מבלי שניתן על-ידם כל הסבר מניח את הדעת לכך. בעניין זה קבע בית משפט קמא, בזו הלשון:

"...אין המדובר בהקמת מבנה מפלצתי הפוגע בסביבתו ובשלטון החוק בכלל, כי אם מבנה המתיישב היטב עם סביבתו התכנונית. הדברים אינם מצדיקים, מכל מקום, התערבות של ועדת הערר, על דרך של הידרשות לעררו של מי שלא הגיש התנגדות, כאמור רק על מנת למנוע פגיעה באינטרס הכלל" (סעיף 27 לפסק הדין).

ב.

אף אם היו המבקשים מגישים התנגדות בזמן, הרי שאת הערר היה עליהם להגיש תוך 30 ימים ממועד דחיית ההתנגדות, וגם בכך הם לא עמדו. הגשת הערר נגועה בשיהוי עצום של כמעט שנתיים, לאחר שהמבנה כמעט גמור, בבחינת מעשה עשוי.

ג.

הגשת הערר על-ידי המבקשים נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן המבקשים עצמם חרגו מהיתרי הבניה בבניית בתיהם, באותה מתכונת של בניית הבית על-ידי המשיבות 1 ו-2. בית משפט קמא קבע, כי " במצב עניינים שכזה, כאשר המשיבים (המבקשים – א.ש.) מבקשים מועדת הערר לפסול במומם את בניית ביתן של העותרות (המשיבות 1 ו-2 – א.ש.) , היה על ועדת הערר לסלק את עררם מיניה וביה ".

7.

גם לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא,

כי ההיתר ניתן למשיבות 1 ו-2 בהתאם לסמכותה של הועדה המקומית, וכי בניית הבית אינה חורגת מן התכנון הסביבתי, במתחם המגורים בו נמצא הבית (להלן: המתחם ). אמנם, ייתכן כי הועדה המקומית שגתה בהוצאת ההיתר בלא שהוקדמה לה הכנת תכנית בינוי מפורטת, ואולם, בנקודת הזמן, בה הגישו המשיבות 1 ו-2 את הבקשה למתן ההיתר, לא היה טעם בהכנת תכנית מעין זו. מעבר לכך, ביטולו של ההיתר מן הטעם, כי לא הוכנה תכנית בינוי מפורטת – משמעו בטלותם של עשרה היתרים שניתנו במתחם, מבלי שהוכנה תכנית בינוי מפורטת. עוד נקבע, כי על ועדת הערר היה להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, ולהותיר את ההיתר על כנו.

8 .

לאחר שבית משפט קמא בחן אף את קביעותיה של ועדת הערר בדבר קיומן של חריגות בנייה, הגיע בית המשפט למסקנה, כי אין מדובר בחריגות בנייה, וזאת בהתחשב בפרשנות הראויה של התכניות החלות על המתחם, ובטופוגרפיה של המתחם.

בסופו של דבר, קיבל בית משפט קמא את העתירה, וביטל את החלטת הערר – משמע, הותיר את ההיתר המתוקן על כנו, ואיפשר למשיבות 1 ו-2 להמשיך בבניית הבית.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

9.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, בגדרו הוגשה, ביום 25.07.12, הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

10.

לטענת המבקשים, סיכויי הערעור טובים, שכן בפסק הדין של בית משפט קמא נפלו שגיאות מהותיות ויסודיות רבות. המבקשים טענו, בין היתר, כי קביעותיו של בית משפט קמא באשר לפגמי הסף, עומדות בניגוד גמור להלכות המשפטיות; כי בית משפט קמא שגה עת התערב בשיקול הדעת התכנוני של ועדת הערר, ובעשותו כן נתפס לשורה של טעויות עובדתיות, תכנוניות ומשפטיות; וכי בית משפט קמא החליף את הפרשנות הסבירה והראויה להוראותיהן של תכניות המתאר החלות על המתחם, בפרשנות מקלה חסרת תכלית וטעם, אשר איננה עולה בקנה אחד עם לשון תכניות המתאר ותכליתן, ועם הוראות הדין.

אשר למאזן הנוחות, טענו המבקשים, כי זה נוטה בבירור לטובתם, שכן במידה שביצוע פסק הדין לא יעוכב, תושלם, באופן סופי, בנייתו של הבית, ויווצר "מעשה עשוי" – מצב אשר ימנע כליל את הריסת הבית, או, לחלופין, מצב אשר יקשה עליהם במידה רבה לעשות כן. מנגד, כך לטענת המבקשים, אם יעוכב ביצוע פסק הדין לא ייגרם כל נזק של ממש למשיבות 1 ו-2 בעצירת הבנייה, שכן בניית הבית נועדה לשמש כבית קיץ עבורם.

תגובות המשיבים לבקשה

11.

לטענת המשיבות 1 ו-2, דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להידחות. ראשית, משום שהבקשה לא נתמכה בתצהיר מפורט כראוי, בהתאם לדרישות הדין. שנית, טענו המשיבות 1 ו-2, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק ובאופן מלא לטובתן, שהרי הן השקיעו בבית למעלה מ-12 מיליון ₪, ובפועל, הבית כבר מצוי בשלבים האחרונים, טרם איכלוסו. לפיכך, כל עיכוב נוסף בבניית הבית יגרום להן נזק בלתי הפיך, שכן כל המערכות אשר הותקנו בבית (חשמל, אינסטלציה, מיזוג אויר, תקשורת) חשופות לבלאי, לפגעי מזג האוויר, לוונדליזם, לגניבות וכיוב'. בנוסף לכך, עבודותיהם של קבלנים רבים תופסקנה, לרבות, התקנתם של אביזרים שכבר הוזמנו וסופקו, בשווי של מאות אלפי ₪. לעומת זאת, כך לטענת המשיבות 1 ו-2, למבקשים לא ייגרם כל נזק, ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, מה גם שהם אינם מפרטים, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, מהו הנזק, אשר ייגרם להם. עוד הוסיפו המשיבות 1 ו-2 וטענו, כי סיכויי הערעור קלושים עד אפסיים, שכן פסק דינו של בית משפט קמא מנומק, מפורט וממצה, ולמעט סיסמאות ואמירות כוללניות לא הוצגה בערעור ולו טענה אחת, המצביעה, לכאורה, על פגם מהותי בפסק דינו של בית משפט קמא, המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

12.

ועדת הערר מצדדת בטענות המבקשים, ובבקשה לעיכוב ביצוע, ולשיטתה סיכויי הערעור אינם מבוטלים, כלל ועיקר. לטענת ועדת הערר, יש בהתערבותו של בית משפט קמא בהחלטת ועדת הערר משום כניסה בנעליה וקבלת החלטה תחתיה, ולא ביקורת שיפוטית, לפי עילות המשפט המנהלי. בית משפט קמא שגה עת ביטל שורה של קביעות בהחלטת ועדת הערר, בשאלות תכנוניות מובהקות, המצויות בתחום מומחיותה של ועדת הערר. בהערת אגב ציינה ועדת הערר, כי בימים אלה נשקלת

האפשרות להגשת ערעור נגד פסק דינו של בית משפט קמא, גם מטעמה של המדינה.

13.

הועדה המקומית מצדדת בטענות המשיבות 1 ו-2, ולגישתה של הועדה המקומית,

טענת המבקשים, לפיה בית משפט קמא הפך עצמו למוסד תכנון – הינה חסרת כל יסוד. לטענת הועדה המקומית, אין לומר כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן בית משפט קמא מוסמך ליתן את פרשנותו לתוכניות המתאר החלות על המתחם, ולהעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת ועדת הערר ולהתערב בה. מעבר לכך, בניית שלד הבניין הסתיימה זה מכבר, ונותרו עבודות הגמר בלבד, אשר אמורות לשפר את מראהו של הבית. היינו, במקום שלד עשוי בטון חשוף, היוצר מטרד חזותי, הרי שעבודות הגמר ישפרו את מראהו וימנעו מטרד סביבתי.

בקשת המבקשים להגיש תשובה לתגובת המשיבות 1 ו-2

14.

ביום 15.8.2012, הגישו המבקשים בקשה להתיר להם הגשת תשובה לתגובת המשיבות 1 ו-2 לבקשה לעיכוב ביצוע. אין בידי להיעתר לבקשה זו. על בקשות להחלטת ביניים בערעור חלה תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר אינה מעניקה זכות תגובה. למרות זאת, המבקשים לא המתינו לקבל מבית משפט זה את הרשות שנתבקשה על-ידם, וביום 20.8.2012, הגישו את תשובתם. מעבר לכך, לאחר עיון קצר בתגובת המבקשים, לא מצאתי כי היא מוסיפה על הטענות, אשר נטענו זה מכבר בבקשה לעיכוב ביצוע, ודי בטענות, אשר הועלו עד כה, כדי להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בבקשה, בערעור ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ראשית אציין, כי עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע ולא במתן סעד זמני, שכן העתירה, בענייננו, התקבלה. בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, תוגש אך במקרה בו נדחתה העתירה, שהרי " משנדחית תובענה, אין משמעות ל'עיכוב ביצוע' של פסק הדין, שהרי במקרה שכזה אין מה לעכב " ( רע"א 4619/05 בנק הפועלים בע"מ נ' רבינוביץ (לא פורסם, 24.8.2005); ע"א 10297/06

רוזנבלום נ' תוסף קומפאונדס בע"מ (לא פורסם, 5.9.2009)).

16.

השיקולים במתן עיכוב ביצוע, במסגרת ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, שלפיהם הכלל הרחב הוא כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים ( תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) .

כידוע, אין די בהגשת ערעור כדי להקים עילה לעיכוב ביצוע פסק דין (ראו: תקנה 42 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; עע"ם 6438/10

ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס (לא פורסם, 22.9.2010); עע"ם 7236/10

ועדת הערר לתכנון ובניה-מחוז חיפה נ' רולידר בע"מ (לא פורסם, 22.5.2010)).

על המבקש לעכב ביצוע של פסק דין להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים – האחד, כי סיכויי הערעור טובים, והתנאי השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להראות כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של יום יתקבל הערעור, ייתקל המבקש בקשיים להשיב את המצב לקדמותו (ראו: עע"מ 8759/06

רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006); עע"מ 9158/09

המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' השמורה בע"מ (לא פורסם, 18.2.2010); עע"מ 2264/11

רשות השידור נ' אראן אלקטרוניקס (1969) בע"מ (לא פורסם, 24.5.2011)).

17.

סבורני, כי במקרה שלפניי, ניתן להכריע בבקשה מבלי לנקוט עמדה חד- משמעית בשאלת סיכויי הערעור, שכן לא מצאתי כי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה במובהק לטובתם של המבקשים, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

לדעתי, המבקשים לא עמדו בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת לתמיכה בטענתם, כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ייגרם להם נזק בלתי הפיך, ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. אמנם, דחיית בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין, תאפשר למשיבות 1 ו-2 להשלים את בנייתו של הבית, ואולם, סבורני, כי אין בכך משום נזק בלתי הפיך מבחינתם של המבקשים, וככל שיתקבל ערעורם, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו באמצעות הריסתו של הבית. מנגד, שוכנעתי, כי היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היינו, מניעת השלמת בניית הבית למשך תקופה נוספת, עלולה להסב למשיבות 1 ו-2

נזקים כלכליים רבים.

18.

מעבר לכך, יצויין, כי שעה שהמשיבות 1 ו-2 מתנגדות לעיכוב ביצוע פסק הדין, הן נוטלות על עצמן את הסיכון הכלכלי, לפיו אפשר שבמהלך השלמת בניית הבית, ואף לאחר שתושלם בנייתו, באופן סופי, עשוי בית משפט זה לקבל את ערעור המבקשים, על כל ההשלכות הנובעות מכך, לרבות הריסתו של הבית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות 1 ו-2 בהליך זה בסכום של 5,000 ₪ ובהוצאות הועדה המקומית בסכום של 2,500 ₪.