עע"מ 6797-22 עע"מ 6797-22

1.לפניי בקשה למתן סעד זמני, עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט ש' בורנשטין), בעת"מ 67986-08-21 מיום 08.08.2022; במסגרתו נדחתה עתירת המערערת שעניינה בהליכי גבייה שנוקטות נגדה משיבות 2-1, עיריית ראשון לציון ותאגיד המים מניב ראשון לציון בע"מ (להלן בהתאמה: העירייה; מניב; וביחד: המשיבות), בגין דרישת תשלום היטלי פיתוח ודמי הקמה משנת 2017; והכל ביחס לחריגות בנייה שנמצאו בנכס שברחוב אליהו איתן 20 בעיר ראשון לציון, שהיה בבעלות המערערת ונמכר למשיבות 4-3, ע. טופ הנדסה בע"מ וחי ארזים אחזקות בע"מ (הן המשיבות הפורמליות בהליך קמא; להלן: המשיבות הפורמליות), המחזיקות בנכס החל משנת 2012.

בתמצית יוער, כי על אף שהנכס נמכר כאמור, בשים לב לדרישות התשלום האמורות – העירייה התנתה את מתן התעודה הנדרשת לשם העברת נכס, בהתאם לסעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], במתן ערובה בגובה הפרשי השומות שנערכו בשנת 2014. משלא הופקדה ערובה כאמור, מעולם לא הונפקה תעודה המעידה שכל החובות המגיעים לעירייה מאת בעל הנכס סולקו במלואם. לטענת המערערת, בשל סירוב העירייה להנפיק לה, בשעתו, את האישורים הדרושים לה, הוטלו עליה חיובים גם בגין בנייה חורגת אשר התבצעה לאחר שמכרה את הנכס למשיבות הפורמליות, ומטעם זה על המשיבות לבטלם.

2.לאחר שנתן דעתו לטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, דחה בית המשפט את עתירת המערערת, ממספר סיבות. ראשית, משום שלא שוכנע כי העירייה פעלה בחוסר סבירות, עת התנתה את מתן התעודה, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, בהעמדת ערובות, בפרט בשים לב לפסיקה הנוהגת באותה התקופה. שנית, משום שאין למערערת להלין, אלא על עצמה, על כך שלא הגישה עתירה נגד החלטת העירייה ככל שאכן שסברה היא פעלה שלא כדין, עת התנתה את מתן האישור בהעמדת ערובה. נפסק, כי משעה שהמערערת לא נקטה בכל פעולה לשינוי המצב, ונותרה לפיכך רשומה כבעלת הנכס, ומשעה שהוברר בשנת 2017 כי נבנו שטחים נוספים בנכס שלא שולמו עליהם היטלי פיתוח ודמי הקמה, בדין חויבה בתשלומים אלה. שלישית, נדחתה טענת המערערת בדבר התיישנות בחוב, משנקבע כי לא מדובר בתיקון חוב שמקורו בשנת 2013, כנטען, אלא בחוב חדש שמקורו בממצאי בדיקה שנערכה על-ידי מודד מטעם העירייה בשנת 2017. רביעית, נדחתה טענת השיהוי שטענה המערערת, הן משום שנקבע כי קשה לראות בעירייה כמי שוויתרה על חובה או ישנה על זכויותיה, והן משום שלא נמצא כל ספק, לכך שהמערערת הייתה מודעת לדרישת התשלום משנת 2017 לכל אורך התקופה, עד למועד שבו החלו המשיבות בנקיטת הליכי גבייה, בשנת 2021. לא זו אף זו צוין, כי למערערת היה ברור, לאור פניותיה הרבות לעירייה ואגב הליכים משפטיים אחרים שהתקיימו בעניין המשיבות הפורמליות, כי העירייה עומדת על תשלום החוב. כל זאת ועוד נקבע ביחס לטענת השיהוי, כי על אף הנחית היועץ המשפטי לממשלה מס' 7.1002, כי בנסיבות מקרה זה, כאשר למערערת-הנישומה בוודאי שלא עומד אינטרס של הסתמכות, ואף יש טעם של ממש בעיכוב הליכי הגביה מעבר לפרק הזמן של שלוש שנים, אין בהנחיה כדי לפסול את הליכי הגביה. לסיום, ובבחינת למעלה מן הצורך הובהר, כי נגד המערערת אף עומדת טענת שיהוי בהגשת העתירה.

3.יוער, כי בכל הנוגע לדמי הגבייה של תאגיד המים נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים אין סמכות לדון בעתירה נגד תאגיד מים עירוני, שכן אין מדובר בגוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. ולגופם של דברים הוטעם, כי ממילא, לא הוצגה כל ראיה כי מדובר בבנייה שקדמה להקמת התאגיד, כנטען, וכי אף מדובר בהרחבת חזית שכן טענות אלה עלו לראשונה בשלב הסיכומים. לאור האמור, גם הטענות בהקשר זה נדחו בפסק הדין.

4.טרם חתימה, קבע בית המשפט המחוזי כך:

"ברי כי הנישום אינו רשאי לשבת באפס מעשה בשעה שמוטל עליו החיוב ורק במועד שבו פועלת הרשות לגביית החוב בדרך של הטלת עיקולים – לעיתים עיכוב זה בנקיטת ההליכים לפי פקודת המסים (גביה) הינו בשל הרצון להימנע מנקיטת צעדי גבייה דרסטיים בטרם מוצו הליכים "מרוככים" יותר - להתעורר לראשונה, להגיש עתירה מנהלית ולטעון כי נפל פגם בהתנהלותה של הרשות.

הרושם הנוצר הוא כי הן העותרת והן המשיבות הפורמליות מנצלות את המצב על מנת לגלגל זו על זו את החיוב ובתוך כך להימנע מתשלומו. בסופו של יום, החוב שריר וקיים ותשלומו נועד למילוי מטרותיה הציבוריות של העירייה לטובת כלל התושבים. אין, אפוא, מקום לתת הכשר למצב שבו הן העותרת והן המשיבות הפורמליות מתנערות מהחוב".

5.על פסק דין זה הוגש ערעור, ולצדו הבקשה שלפניי. בגדרה התבקש סעד זמני לתקופת הערעור ״להמשיך ולהתלות את הליכי הגבייה המנהליים מכוח פקודת המיסים (גביה) בגין חוב נטען של היטלי תיעול, כבישים ומדרכות, וכן דמי הקמה ביחס לנכס [...] בהקשר זה יודגש כי מדובר בכספים המעוקלים כיום על ידי המשיבות בחשבונות הבנק של המערערת. הבקשה דנן אינה עוסקת בביטול העיקולים במהלך שמיעת הערעור, כי אם אך ורק במניעת מימושם של העיקולים במהלך שמיעת הערעור״. זאת, הן בשים לב לכך שסיכויי הערעור להתקבל גבוהים, נוכח השגיאות הרבות שנפלו בפסק הדין; הן בשים לב לכך שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה. בהקשר אחרון זה הוטעם, כי הנזק שייגרם למערערת "עולה לאין שיעור על הנזק שיגרם למשיבות אם חלילה לא תתקבל הבקשה דנן. המבקשת הינה חברה ציבורית, הקשורה עם בעלי אגרות החוב שהנפיקה, על פי הסדר שאליו הגיעו, בהסכמים המגבילים את הוצאותיה ואת תקציבה השנתי. השתת חיובים בשיעור של מאות אלפי שקלים על המבקשת וההכבדה על תזרימה, עשויים להביא לחריגה של המבקשת מהתחייבויותיה כלפי מחזיקי אגרות החוב [...]. מנגד, אם תתקבל הבקשה דנן לא יגרם למשיבות כל נזק. אם בסופו של דבר יוכרע שההחלטה לנקוט בהליכים מנהליים נגד המבקשת צריכה להיוותר על כנה, שניתן יהיה [כך במקור – ח' כ'] לממש את העיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של המבקשת באופן מיידי".

6.בתגובה לבקשה טענו המשיבות כי דינה להידחות. הוטעם כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, משלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבות ערכאת הערעור, וכי מאזן הנוחות נוטה לדחיית הבקשה. בתוך כך הובהר כי הסעד הזמני שהתבקש, קרי שהמשיבות ימנעו ממימוש הכספים שעוקלו, אינו רלבנטי עוד משום "שבהזדמנות הראשונה שניתנה למערערת ולאחר הסרת העיקול, רוקנה המערערת את חשבונות הבנק שלה מכספים כך שנכון למועד זה אין כספים לעיקול". עוד נטען בהקשר זה, כי מדובר בפגיעה בקופה הציבורית, שכבר עתה נמצאת בפניי מצב בו אין עיקולים המבטיחים את הגֵּרָעוֹן שנוצר עקב התנהלות המערערת. אשר על כן נטען, כי מדובר אפוא בחברה שהתנהלה בחוסר ניקיון כפיים חמור, המאיין כל אפשר ליתן לה סעד מן היושר. לא זו אף זו נטען, כי בשים לב לקביעת בית המשפט המחוזי ביחס למניב, ומקום בו הערעור לא נוגע בקביעה זו, יש למחוק את תאגיד המים מן ההליך.

7.לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות; וזאת אף מבלי להידרש לשאלת קיומם של עיקולים על אף שזו לא נעלמה מעיני. טרם אביא נימוקיי אוסיף ואבהיר, כי סוגיית מחיקת מניב מן הערעור אינה לפתחי; וככל שהמשיבות מעוניינת שכך יעשה, עליהן להגיש בקשה מתאימה וזו תטופל בדרך המקובלת.

8.ובחזרה לענייננו. כידוע, בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ונקודת המוצא היא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000 (להלן: התקנות)). בצד זאת, בית המשפט רשאי, במקרים חריגים, להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה או על מתן סעד זמני (לפי תקנה 43(ב) לתקנות). זאת ועוד נפסק, כי על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח התקיימותן של שתי אמות מידה מרכזיות – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (עע"מ 1957/20 שיא שי עד בע"מ נ' המפקח על השירותים הפיננסים פסקה 10 (07.04.2020)). בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס של מקבילית הכוחות, כאשר נהוג לראות בשיקול של מאזן הנוחות כשיקול העיקרי (ראו, מני רבים: עע"מ 7866/21 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל מזרחי נ' מדינת ישראל – וועדת הערר לתכנון ובניה, פסקה 7 (14.12.2021).

9.במקרה דנן, לא עמדה המערערת בנטל להוכיח את קיומן של אמות המידה הנדרשות למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור; וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור בשלב מקדמי זה.

10.שכן, מאזן הנוחות, נוטה בברור לטובת דחיית הבקשה. כידוע, הלכה היא כי כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטל על המערער לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו הוא משמעותי. זאת מאחר שככלל, במצב דברים זה, ניתן יהא להחזיר את המצב לקדמותו היה ויתקבל הערעור (עע"מ 478/19 אבו אלזלף נ' אסד, פסקה 15 (17.02.2019)).

כלל נוסף הוא, כי מצבו הכלכלי של מערער שהוטל עליו חיוב כספי, אינו מהווה שיקול בלעדי במסגרת בקשה למתן סעד זמני. עם זאת, חריג לכלל זה, הוא כאשר אי עיכוב ביצוע תשלום החיוב הכספי, עלול להוביל להתמוטטות כלכלית מצד המערער, כנטען במקרה שלפניי. אולם, לשם כך, יש להציג תשתית ראייתית מוצקה המציגה את המצב הכלכלי הנטען לאשורו (עע"מ 3723/21 רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים נ' עיריית אשקלון, פסקה 7 (28.7.2021)). באופן שיבאר מדוע נשיאה בסכום שנפסק יגרום לפגיעה אנושה במצבו הכלכלי; ומדוע היה ויתקבל הערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 6458/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 34 (13.10.2021)).

11.בבקשה דנא, המערערת אמנם טענה כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם לא תתקבל בקשתה, אולם טענתה נטענה ללא סימוכין כנדרש, ומבלי שהועמדה כל תשתית ראייתית לכך; לבטח לא תשתית מספקת לקיומו של נזק מוחשי ובלתי הפיך אשר עשוי להיגרם לה אם תשלם את חובה לפי פסק הדין (עע"מ 8415/17 עיריית גבעתיים נ' יעקבי, פסקה 16 (26.11.2017)).

אשר על כן, הבקשה נדחית; למען הסר ספק מובהר בזאת כי הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 08.11.2022 – מבוטל.

המערערת תישא בהוצאות העירייה ומניב בסך כולל של 6,000 ש"ח.