עע"מ 7042/15 מרדכי הרשקוביץ נ. יצחק אושרי

מיום 24.9.2015 התקבלה בקשה שהגישו המשיבים 1 ו-2 נגד המערער והמשיבה 5 לפי פקודת ביזיון בית משפט. השניים חויבו בקנס של 1,000 ש"ח בגין כל יום בו יפעילו גן ילדים בדירה נשוא הליך החל מיום 1.11.2015 וחויבו בהוצאות (להלן: ההחלטה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ).

הערעור הוגש ביום 21.10.2015, ולאחר שהופקד העירבון וטרם הוצאת צו הסיכומים התעוררה שאלת סיווגו. כן הוגשה על ידי המשיבים 1-2 בקשה למחיקת הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו בכל הנוגע לערעור על פסק-הדין ובשל טעות בסיווגו.

2.עיינתי בכל החומר שבפניי ובטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה ולהורות על מחיקת הערעור, ככל שהוא נסב על פסק הדין.

בפתח הודעת הערעור ציין המערער כי פסק הדין הומצא לידיו ביום 18.7.2015. המשיבים 1 ו-2 טוענים בבקשתם כי בניגוד לנטען פסק הדין הומצא למערער בדואר רשום כבר ביום 14.7.2015 (וצורף עותק אישור מסירה). המערער טוען בתגובתו כי "יכול להיות" שבאמור בפתח הודעת הערעור לעניין מועד המצאת פסק הדין נפלה טעות (אם כי הביע הסתייגות מטענת המשיבים 1 ו-2).

על יסוד ההנחה שפסק הדין הומצא למערער ביום 14.7.2015 (ובהתחשב בפגרות בתי המשפט), המועד להגשת הערעור חל ביום 7.10.2015. הערעור הוגש בפועל ביום 21.10.2015, דהיינו באיחור של שבועיים. יוער כי גם אם פסק הדין הומצא למערער במועד אשר צוין על ידו בפתח הודעת הערעור (מועד החל ביום שבת), הוגש הערעור באיחור של עשרה ימים. איחור זה אינו זניח, ובפרק הזמן שחלף למן המועד האחרון להגשת הערעור ועד למועד הגשתו התגבשה הסתמכותם של המשיבים על סופיות פסק הדין. בתגובה אותה הגיש המערער לא מצאתי "טעם מיוחד" המצדיק ליתן למערער ארכה (בדיעבד) להגשת הערעור על פסק הדין.

לטענת המערער האיחור בהגשת ההליך (איחור הקיים כאמור גם אם מועד ההמצאה שצוין בפתח הודעת הערעור נכון) נבע מטעות שבדין, בסוברו כי נתונים היו לו ארבעים וחמישה ימים להגשת הערעור. המערער אמנם אינו מיוצג, אך גם בעל דין שאינו מיוצג נדרש להוכיח כי עשה מאמץ כן וסביר לברר מהו הדין לעניין הגשת הליך ערעורי על החלטה שניתנה בעניינו ומהו פרק הזמן הנתון לו להגשתו, ואין די בהעלאתה של טענה סתמית בדבר טעות שבדין כדי להצדיק מתן ארכה. בענייננו המערער לא ציין בתגובתו פעולות כלשהן שערך בעניין וממילא לא הוכיח כי טעותו היא טעות אשר "[א]דם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , חיפה, פסקה 8 (10.12.2008)). כן השוו: בש"מ 7442/15 אזוב נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים

(14.01.2016); בש"א 543/14 בנדט נ' אילון-הנדסת מים ומערכות בע''מ (27.01.2014)). על כן (ואף מבלי להדרש לטענת המשיבים 1-2 לפיה המערער מסתייע בעורך דין "מאחורי הקלעים") הרי שגם כבעל דין שאינו מיוצג לא הרים המערער את הנטל החל בעניין. עוד אעיר כי מההחלטה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט עולה כי המשיבה 5 הודיעה כי החליטה שלא להגיש ערעור על פסק הדין, ובהצהרתה זו היה כדי לחזק את הסתמכותם של המשיבים 1-4 ו-6-12 על כך שפסק הדין סופי וחלוט. אציין כי העובדה שלפי הנטען מזכירות בית המשפט ייעצה למערער שלא להגיש בקשת ארכה בד בבד עם הגשת הערעור אינה יכולה לסייע בידו, שכן כבר במועד פנייתו הראשונה למזכירות בית המשפט חלף המועד להגשת הערעור בכשבועיים, ומשאין בפי המערער "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה, מסקנתי היתה זהה גם לו היתה הבקשה מובאת בפניי בד בבד עם הגשת ההליך ולא בעקבות בקשה למחיקתו.

כן איני מוצאת לקבל את טענת המערער לפיה יש למנות את הימים להגשת ערעור על פסק הדין ממועד מתן ההחלטה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. בהתייחס לטענת המערער בעניין זה אציין כי מתן הוראות לעניין ביצוע פסק הדין (ובכלל זאת מתן ארכה לפינוי גן הילדים) אינו בבחינת תיקון של "טעות" כהגדרתה בהוראת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, וממילא לא חלה הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בסעיף 81(ג) לאותו החוק.

עוד אציין כי לאחר עיון בחומר שבתיק סבורני כי סיכויי ההליך אינם תומכים, על פניהם, בהיעתרות לבקשה.

משהוגש הערעור על פסק הדין באיחור ומשלא מצאתי "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשתו, הערעור על פסק הדין נמחק .

3.אשר להשגה על ההחלטה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט.

על החלטה בה מתקבלת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ואשר מוטל בגדרה "צו המטיל עונש" ניתן להשיג בדרך של הגשת ערעור פלילי בזכות (ראו: ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון , פסקה 6 (6.2.2007) (להלן: עניין נבון ),

בש"פ 505/14 פרנקו נ' דאר , פסקה 3 (15.6.2014)). המערער טוען בעניין זה כי הוא אינו משיג על הקנס שהושת עליו, שכן החל מיום 31.10.2015 הופסקה פעילותו של גן הילדים, וכל שנותר על הפרק בשלב זה הוא הקביעה שביזה את פסק הדין וסוגית ההוצאות. כן נטען כי למעשה אין מדובר בהחלטה לפי פקודת בזיון בית משפט, אלא בהחלטה המהווה המשך לפסק הדין ואף משנה ממנו.

ואולם לטעמי לא ניתן להתעלם מכך שלב ההחלטה הוא הקביעה שהמערער והמשיבה 5 ביזו את פסק הדין, וזאת בהמשך לבקשה שהוגשה על ידי המשיבים 1-2 ביום 16.9.2015 בה עתרו "לאכיפת פס"ד ... מכוח פקודת ביזיון בית משפט", וכי במסגרת ההחלטה הוטל על המערער והמשיבה 5 קנס כספי בגין כל יום של הפרה החל מיום 1.11.2015. בהתחשב בכך ונוכח ההלכה עליה עמדנו לעיל, לפיה "כאשר בית המשפט נעתר לבקשה לפי הפקודה, דרך התקיפה הינה זו של ערעור פלילי בזכות" (עניין נבון , פסקה 6), הדרך בה ניתן להשיג על ההחלטה היא הגשת ערעור פלילי - כפי שציינו בצדק המשיבים 1 ו-2 וכן המשיבה 3 - וזאת גם אם המערער אינו עומד בשלב זה על ערעור על חלק ההחלטה הנוגע לחיוב בקנס אלא על חלקים אחרים של ההחלטה.

המשיבים 1 ו-2 מבקשים שלא להורות על שינוי סיווגו של ההליך ככל שהוא מופנה כלפי ההחלטה לפי פקודת בזיון בית משפט ולהורות על מחיקת הערעור על כל חלקיו. אולם משההשגה בעניין זה הוגשה טרם שהמועד להגשה חלף סבורני כי בכל הנוגע להחלטה זו (ומבלי שנעלמו מעיני טענות המשיבים 1 ו-2 לעניין התנהלותו הדיונית של המערער) ראוי לאפשר למערער להגיש הודעת ערעור מתוקנת, ככל שהוא מעוניין לעמוד על הערעור עליה במנותק מערעור על פסק הדין. בין היתר לקחתי בחשבון בהקשר זה, מעבר לעיתוי הגשת ההליך (אשר בשלו לא התגבשה הסתמכותם של המשיבים על סופיות ההחלטה), כי המערער אינו מיוצג וכי למעשה על מזכירות בית המשפט היה לכתחילה לסווג את הערעור על ההחלטה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט כערעור פלילי.

4.סיכומם של דברים - חלק הערעור המופנה כלפי פסק הדין, נמחק.

ככל שהמערער עומד על הערעור על ההחלטה לפי פקודת בזיון בית משפט, תוגש על ידו הודעת ערעור מתוקנת, וזאת עד ליום 3.7.2016. הודעת הערעור, אם תוגש, תתקבל לרישום כערעור פלילי. ככל שלא תוגש הודעת ערעור מתוקנת עד למועד האמור יובא ההליך בפניי לשם מחיקתו.

בנסיבות העניין יישא המערער בהוצאות המשיבים 1-2 בסך של 1,500 ש"ח.

המזכירות תמציא למערער החלטה זו בפקסימיליה, ותתייק החלטה זו בתיקי השופטים.