עע"מ 7142/13אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ נ. עיריית ירושלים

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני שיורה למשיבה להימנע מלהחרים משאיות המבקשות לשפוך חומרי חפירה במקום עסקם של המבקשים, וכן להימנע מלנקוט בהליכים כלשהם לסגירת מקום עסקם של המבקשים מחמת היעדר רישיון עסק – וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור ) ב-עת"מ 4517-10-13, שניתן בתאריך 17.10.2013.

הבקשה הוכתרה כבקשה למתן סעד זמני "במעמד צד אחד" ובגדרה התבקש גם סעד ארעי, עד לדיון בבקשה במעמד שני הצדדים. מאחר שלא מצאתי מקום להיעתר לבקשה במתכונת זו, הוריתי למשיבה להגיש את תגובתה לבקשה, והיא עשתה כן.

אביא עתה, בקצרה, את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע עובדתי והליכים קודמים בין הצדדים

2.

המבקשים מפעילים, מאז שנת 2007, עסק של גריסת חומרי חציבה והעברתם לשימוש כחומרי בניה וזאת באמצעות מגרסה הטוחנת אבנים וסלעים – לחצץ. המגרסה ממוקמת על קרקע פרטית (שבבעלות אביהם של המבקשים 2 ו-3) ומצויה על שפת מדבר יהודה בשיפולי הר גילה, סמוך לשכונת "הר חומה", בתחום שיפוטה של המשיבה ומוכרת בשם: "מחסום 300" בשל קרבתה למחסום ולמתקן מג"ב הממוקמים בסמוך.

3.

עסקם של המבקשים פעל ברישיון זמני, שהוארך מעת לעת, מאז שנת 2007 – עד אשר הוחלט, בסוף שנת 2012, לבטלו. בתגובה לכך עתרו המבקשים לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בבקשה למתן צו הצהרתי, שמכוחו יאמר כי לא מתקיימת עילה לביטול הרישיון (עת"מ 42619-03-13; להלן: העתירה הראשונה ). בד בבד עם הגשת העתירה הראשונה, עתרו המבקשים גם למתן צו ביניים האוסר על המשיבה לבטל את רישיון העסק של המבקשים עד לדיון בעתירה. בין היתר נוכח הסכמתה של המשיבה, ומטעמים של יעילות הדיון – נעתר בית המשפט לבקשה.

לאחר מכן, במסגרת דיון שהתקיים בעתירה הראשונה, בתאריך 15.7.2013, הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה נמחקה העתירה ללא צו להוצאות, כדלקמן:

א.

העסק ייסגר עד ליום 31.12.13 ולא תיעשה בו כל פעילות לאחר מועד זה.

ב.

עד ליום 17.9.13 יפונו כל המבנים מהנכס למעט סככה, מבנה המשרד ועוד ארבעה מבנים.

ג.

עד ליום 31.12.13 יפונו כל יתר המבנים.

ד.

החל מיום 1.10.13 תחל העותרת [המבקשת 1 כאן – ח"מ ] בפעילות של שיקום נופי, על-פי הנחיות שתקבל מגורמי העירייה, זאת באמצעות פנייה מרוכזת שתועבר על-ידי המחלקה המשפטית של העירייה.

ה.

עד ליום 31.12.13 במהלך פעילות העסק לא יוגדל נפח ערימות פסולת הבנייה ו/או העפר ו/או חומר החציבה מעבר לנפח הקיים כיום.

ו.

פעילותה של העותרת עד ליום 31.12.13 תהיה בהתאם לרשימת דרישות שתומצא על-ידי רשויות איכות הסביבה.

ז.

אין בהסכמה האמורה כדי למנוע מהעותרת מלהגיש בקשות לרישיון עסק, וככל שלא יהיה בידה רישיון עסק כדין ביום 31.12.13, העסק ייסגר ללא כל ארכה נוספת.

(להלן:

ההסכם מתאריך 15.7.2013 ).

4.

בתאריך 1.10.2013 נתפסו על ידי המשיבה, מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969

(להלן: פקודת סדר הדין הפלילי ), משאיות, אשר שפכו חומר גריסה בשטח, מושא הבקשה, בטענה כי הן היו כלי לביצוע עבירה של השלכת פסולת בניה בניגוד ל חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון ). בעקבות כך הגישו המבקשים, בתאריך 2.10.2013, עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 4157-10-13; להלן: העתירה השניה ), וביקשו בגדרה צו הצהרתי, שלפיו ההסכם שהושג בין הצדדים בגדרי העתירה הראשונה (לעיל) – לא הופר על ידם, וכי על המשיבה לכבדו ולהימנע מלנקוט בכל צעד אכיפתי כנגדם. לצד העתירה האמורה עתרו המבקשים גם לקבלת צו ביניים שיורה למשיבה לשחרר את המשאיות שנתפסו על ידה בתאריך 1.10.2013, וכן לאסור על המשיבה לנקוט באמצעים למניעת פעילותם של המבקשים בנכס, בהתאם להסכם מתאריך 15.7.2013.

5.

בית המשפט קמא הנכבד (השופטת נ' בן אור ) דחה את הבקשה למתן צו ביניים, בתאריך 5.10.2013, בקובעו כי הסעד של שחרור המשאיות שנתפסו – איננו מצוי בסמכותו. באשר לסעד הביניים השני שהתבקש, קבע בית המשפט קמא הנכבד כי מדובר בבקשה כוללנית, שאין מקום להיעתר לה במתכונתה. עוד נקבע כי לא ניתן ללמוד מההסכם מתאריך 15.7.2013, שנאסר על המשיבה לפעול, במסגרתו, לאכיפת החוק, ולהפעלת סמכויותיה מכוחו, ובפרט לבצע פעולות בקרה שתכליתן לפקח על עמידת המבקשים בהתחייבויותיהם מכוחו של אותו הסכם. בנוסף קבע בית המשפט קמא הנכבד כי יש ממש בטענת המשיבה שלפיה דווקא המבקשים הם שהפרו את ההסכם.

6.

בעקבות ההחלטה הנ"ל הגישו המבקשים, בתאריך 6.10.2013, "בקשה בהולה לשחרור תפוס" – לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ב"ש 6762/13). לאחר דיון שנערך בתאריך 7.10.2013, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד (השופט פ' שטרק ), בתאריך 9.10.2013, כי ההסכם בין הצדדים נועד להעניק למבקשים היתר ארעי להפעלת האתר, בכפוף לעמידת המבקשים בתנאים הנדרשים בהתאם ל חוק שמירת הניקיון

– ומכאן שאין בו כדי למנוע מהמשיבה לבצע פעולות אכיפה מכוח החוק האמור. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשאיות שנתפסו שימשו כלי לביצוע עבירה על חוק שמירת הניקיון , שכן הן נשאו חומר שהיה בגדר "פסולת", אשר הושלך בשטח שהוא, לכאורה, נגיש לציבור. יחד עם זאת, לנוכח הוראת סעיף א' להסכם מתאריך 15.7.2013 – קבע בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד כי האיזון הראוי בין האינטרסים המונחים על כפות המאזניים בנסיבות המקרה מצוי בשחרור התפוסים, בכפוף להפקדת ערבויות בסכום כולל של 38,000 ש"ח.

7.

בתאריך 10.10.2013 הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מינהליים בקשה נוספת למתן צו ביניים, "צופה פני עתיד", כלשונם, במעמד צד אחד, אשר יורה למשיבה להימנע מלהחרים משאיות המבקשות לשפוך חומרי חפירה במקום עסקם של המבקשים, וכן שיאסור על המשיבה לנקוט בהליכים כלשהם לסגירת עסקם. בתאריך 17.10.2013 התקיים דיון במעמד הצדדים, ולאחריו, בתאריך 17.10.2013, ניתן פסק הדין מושא הערעור שבכותרת (להלן: פסק הדין ).

ביני לביני, בתאריך 13.10.2013, התקבל במשרדם של המבקשים מכתבה של המשיבה מתאריך 9.10.2013, בעניין: "הנחיות עיריית ירושלים לשיקום נופי של אתר גריסת חומרי חציבה ליד מחסום 300 ירושלים", אשר כלל את ההנחיות הבאות:

"1. עליך להפסיק להכניס חומרי חציבה נוספים ולנקות את כל חומרי החציבה והחומר שכבר נגרס, יקרא להלן "פסולת", עד פני קרקע טבעי.

2.

את הפסולת עליך להעביר לאתרים מוסדרים לקליטת או הטמנת פסולת מסוג זה ולהציג בפנינו את אישורי העברת/תעודות שקילה בכניסה.

3.

עליך לשקם את הצמחייה האופיינית באזור להגיש תכנית על פי הסטנדרטים העירוניים לשיקום נופי של האתר לאישור מחלקת הגננות באגף שפ"ע – לא יאוחר מ-13.12.13.

4.

לצורך ביצוע סעיף 3, עליך לגייס אדריכ/ית נוף שי/תכין הנאמר בסעיף 3. לעיל.

5.

ביצוע השיקום הנופי – לא יאוחר מ-13.4.14".

פסק הדין – מושא הערעור

8.

בפסק הדין, מושא הערעור, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד כי אין יסוד לעתירה שתכליתה לקבל סעד המונע מהרשות להפעיל את סמכויותיה כדין, "במבט צופה פני עתיד". עוד נקבע כי ההסכם שאליו הגיעו הצדדים במסגרת העתירה הראשונה – איננו מונע מן המשיבה לעשות שימוש בסמכויותיה וכי ההיפך הוא הנכון. כך נקבע כי המשיבה רשאית לבדוק שכל המבנים שעליהם הוסכם אכן פונו מהנכס עד לתאריך 17.9.2013, וכי היא רשאית ואף חייבת, לפקח על ביצוע הפעילות לשיקום נופי, כפי שהוסכם, וכן לוודא כי נפח ערימות פסולת הבניה, העפר, או חומר החציבה בנכס – לא גדל. בעקבות כך נקבע כי אין עילה לעתירה, שתכליתה לאסור על המשיבה לנקוט בפעולות אכיפה כאמור, וכל טענה שיש למבקשים כנגד פעילות אכיפה כזו או אחרת (כגון: תפיסת משאיות המבקשות לשפוך חומר בשטח שבו מצוי עסקם של המבקשים) – עליהם להעלותה בפני הערכאה המוסמכת לכך, היא בית המשפט לעניינים מקומיים.

מכאן הערעור ובגדרו הבקשה למתן סעד זמני שלפני.

טענות המבקשים

9.

לטענת המבקשים, המשמעות של סעיף ה' להסכם מתאריך 15.7.2013 היא כי עד לתאריך 31.12.2013 הם רשאים להמשיך ולהפעיל את עסקם ולהוסיף ולגרוס במקום פסולת בניה, עפר וחומר חציבה – ובלבד שנפח ערימות החומרים הללו לא יגדל מעבר לנפח שהיה קיים במועד גיבושו של ההסכם. מכאן, גורסים המבקשים, כי פעילות האכיפה השלטונית הננקטת כנגדם על ידי המשיבה, אשר לא התריעה בפני המבקשים אודות הפרתו של ההסכם בידם, ואף העמידה בפניהם דרישות מכוחו – נעשית שלא כדין, תוך שימוש פסול ולמטרות זרות ב חוק שמירת הניקיון , ובית המשפט מוסמך למונעה. לטענת המבקשים הפעילות שהוגדרה על ידי המשיבה כ"השלכת פסולת בניין ברשות הרבים" ואשר בעטיה נתפסו המשאיות הינה בדיוק אותה הפעילות שבוצעה בכל 6 השנים האחרונות, לרבות במהלך התקופה שמיום 15.7.13, ועד לאחרונה. עוד טוענים המבקשים כי: "השמועה בדבר החרמת המשאיות התפשטה במהירות ברחבי ירושלים ואין כיום בנמצא ולו בעל משאית אחד, אשר מוכן להוביל חומר חציבה למקום העסק של המבקשים", וכי "הלכה למעשה, סגרה המשיבה את עסקם של המבקשים" (ראו: סעיפים 15-14 לבקשה). לגישת המבקשים, פעולות האכיפה הננקטות כנגדם על ידי המשיבה, מכוח חוק שמירת הניקיון נעשות בניגוד ל חוק יסוד: חופש העיסוק , שכן בידי המשיבה כלים פוגעניים פחות – מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 , שבכוחם להתמודד עם ההפרות הנטענות כלפיהם. מכאן טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים.

גם "מאזן הנוחות" נוטה, לדעת המבקשים, לטובתם. לגישתם, הפעלתו של העסק למשך תקופה קצרה נוספת, עד לבירור הערעור, איננו יכול לגרום למשיבה, או לציבור נזק משמעותי. מנגד, טוענים המבקשים כי "בכל יום שהעסק איננו עובד נגרמים למבקשים הפסדי עתק, שכן עליהם להמשיך ולשאת בתקורותיהם הקבועות ומאידך הכנסותיהם פסקו כליל" (ראו: סעיף 63.1. לבקשה). לטענת המבקשים, סגירת עסקם "גורמת להם להפר הסכמים שנערכו בינם לבין לקוחותיהם, במסגרתם התחייבו המבקשים לקלוט חומרי חציבה במקום עסקה" (ראו: סעיף 63.2. לבקשה); כן טוענים המבקשים כי אי מתן הצו ינציח מצב, שהוא, לכאורה, לא-חוקי ותוצאה זו איננה רצויה. לצד כל אלה מוסיפים המבקשים וטוענים כי סגירת המגרסה מנוגדת לאינטרס הציבורי בקיומן של מגרסות מהסוג שהם מפעילים, כפי שעולה ממסמך של המשרד להגנת הסביבה (מחודש דצמבר 2011) בעניין מיחזור פסולת בניין בישראל, שצורף כנספח לבקשה.

10.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה משנמצא במסגרת פעולות בקרה ומעקב שהיא נקטה כי המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם מתאריך 15.7.2013 – היא החלה לנקוט כנגד המבקשים בצעדי אכיפה על פי הסמכויות המוקנות לה בחוק. פעולות אכיפה אלה נעשו, לגישתה, כדין ובסמכות – כפי שאף קבע בית המשפט קמא הנכבד בפסק דינו. עוד גורסת המשיבה כי טענתם של המבקשים, שלפיה עסקם נסגר הלכה למעשה היא טענה מופרכת מיסודה, שכן בפעילות מעקב ובקרה שהמשיבה ממשיכה לבצע על מקום עסקם של המבקשים נמצא כי עסקם של המבקשים ממשיך בפעילות ענפה, לרבות באמצעות שתי מגרסות הפועלות בשטח. לפי גרסתה של המשיבה, תכלית ההסכם היתה להביא לצמצום הדרגתי של הפעילות בעסק עד לסגירתו (בתאריך 31.12.2013). לטענתה, לא זו בלבד שנפח מערומי הפסולת בשטח עסקם של המבקשים – לא קטן מאז גיבוש ההסכם בתאריך 15.7.2013, אלא שהוא אף גדל, וזאת "באמצעות מאות סבבים של משאיות, אשר נכנסו ויצאו מהאתר באופן תדיר בכל שעות היום בחודשים האחרונים" (ראו: סעיף 59 לתגובת המשיבה). תגובתה של המשיבה לא נתמכה בתצהיר עדכני, אך צורפו אליה תמונות המעידות, לכאורה, על המשך הפעילות העסקית באתר.

הנתון שלפיו עסקם של המבקשים ממשיך לפעול עולה גם מהודעת עדכון שהגישה המשיבה בתאריך 11.11.2013 (להלן: הודעת העדכון ), שבה נטען כי במהלך פעילות יזומה באתר, נשוא הבקשה, נצפו על-ידי מפקחים עירוניים משאיות נוספות כשהן שופכות פסולת בניה באתר. הודעת העדכון נתמכה בתצהירים של מפקחים מטעם המשיבה ובתצלומים שבהן נראות משאיות כשהן שופכות חומר בשטח.

התנהלות זו של המבקשים, מצביעה, לגישת המשיבה, על מטרתם האמיתית של המבקשים – להמשיך בהפעלת האתר נשוא הבקשה, בניגוד לחוק וללא כל פיקוח מעקב ומגבלה, תוך פגיעה בבריאות הציבור, בשלומו ובאיכות הסביבה. בתוך-כך, מטעימה המשיבה כי בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד הכיר בחוקיות תפיסתן של משאיות בנסיבות – והמבקשים לא ערערו על קביעה זו ואף הפקידו את הערבויות שנקבעו לצורך שחרורן, באופן המעיד על השלמה עם החלטתו. המשיבה סומכת ידיה גם על קביעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד שלפיה אין בסמכותו של בית המשפט להעניק למבקשים סעד עיוני "צופה פני עתיד", המורה למשיבה להימנע מלבצע פעולות במסגרת הסמכויות המוקנות לה בחוק ועל-פי כל דין. לגישת המשיבה טענותיהם של המבקשים בדבר נזקים כלכליים שנגרמים להם עקב פעולות האכיפה המבוצעות על ידי המשיבה – אשר נטענו ללא תימוכין – נדחות מפני האינטרס הציבורי בשמירה על: שלטון החוק והסדר הציבורי, על בריאותו של הציבור ושלומו, ובמניעת מפגעים ומטרדים הנגרמים כתוצאה מהמשך הפעילות העסקית של המבקשים, הנעשית בניגוד לחוק, ללא היתר ותוך הפרה של התחייבויותיהם על פי ההסכם מתאריך 15.7.2013.

נוכח האמור לעיל, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים וגם מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקשים, אלא להיפך.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בהודעת העדכון מטעם המשיבה ובחומר שצורף להן הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות . אביא להלן בתמצית את הנימוקים למסקנתי זו.

12.

העקרונות המנחים בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר הוגש על פסק דין בעתירה מינהלית, מכוח תקנה 43(ב) ל תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 , דומים לעקרונות המנחים את בית המשפט בבואו לבחון בקשה למתן סעד זמני, או לעיכוב ביצוע בהליך אזרחי (ראו:

עע"מ 4130/13 חייאן (1996) בע"מ נ' עיריית סח'נין (28.7.2013) (להלן: עניין חייאן ) והאסמכתאות הנזכרות שם). כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור לשכנע כי מתקיימים בעניינו שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; והשני – כי "מאזן הנוחות" בין הצדדים נוטה בבירור לטובתו, כך שייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יינתן לו הסעד המבוקש עוד בטרם שיוכרע הערעור (ראו: עע"מ 5596/13 הפורום לדו קיום בנגב נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (16.10.2013) והאסמכתאות הנזכרות שם), קרי: שאם תדחה בקשתו, ובסופו של יום יתקבל ערעורו, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ראו: עע"מ 9026/12 אליצור חולון נ' עיריית חולון (9.3.2013)). בפסיקה נקבע כי "התנאים למתן סעד זמני בערעור מחמירים מאלו הנדרשים בערכאה הדיונית, שכן עם מתן פסק הדין נגד המבקש משתנה נקודת האיזון בין הצדדים" (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים , בפיסקה 5 (23.05.2011)), וכי על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור לתמוך את טענתו בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובתו באמצעות תשתית ראייתית איתנה (ראו: עניין חייאן

והאסמכתאות הנזכרות שם).

13.

במקרה שלפני, אינני צריך להידרש לשאלת סיכויי הערעור, שכן לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם של המבקשים. טענותיהם של המבקשים באשר לנזקים הכלכליים העלולים להיגרם להם באם בקשתם תידחה – נטענו בעלמא, ללא תימוכין וללא העמדת תשתית ראייתית מספקת. בנסיבות אלה, לא עלה בידי המבקשים לשכנע כי הימנעות ממתן הסעד הזמני (לאחר שהעתירה המינהלית שהגישו נדחתה, בהיעדר עילה, על ידי בית המשפט קמא הנכבד) תסב להם נזק בלתי הפיך, באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש.

יתרה מכך – טענתם של המבקשים, שלפיה עסקם נסגר דה-פקטו בעקבות פעולות האכיפה שמבצעת המשיבה כנגדם, וכי סגירת עסקם "גורמת להם להפר הסכמים שנערכו בינם לבין לקוחותיהם, במסגרתם התחייבו המבקשים לקלוט חומרי חציבה במקום עסקם" – לא זו בלבד שלא נתמכה בתשתית ראייתית, אלא שהיא נסתרת על-ידי הודעת העדכון מטעם המשיבה, על צרופותיה. זאת ועוד – אחרת. על פי המוסכם בין הצדדים, בסעיף א' להסכם מתאריך 15.7.2013, עסקם של המבקשים "ייסגר עד ליום 31.12.13 ולא תיעשה בו כל פעילות לאחר מועד זה". במצב דברים זה, הנזקים הכלכליים הנובעים, על פי טענת המבקשים, מכך שמועד סגירת העסק דה פקטו "הוקדם" למעשה בעקבות פעולות האכיפה שביצעה המשיבה (לאחר שנמצא על ידה, לטענתה, כי המבקשים לא עומדים בהתחייבויותיהם על פי ההסכם) – הם מוגבלים. חזקה על המשיבה כי יהיה בידיה לפצות את המבקשים בגין נזקיהם בתקופת הביניים, ככל שאלה יוכחו, היה ויתברר בסופו של הליך מתאים כי המשיבה הפעילה כנגדם סמכויות שלטוניות, שלא כדין (ראו והשוו: עניין חייאן וכן עע"מ 5265/04 א.י.ל. סלע 1991 בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ

(24.6.2004)).

14.

גם שיקולים "ציבוריים" מטים, בנסיבות, את הכף לעבר דחיית הבקשה שלפני. הסעד הזמני הנעתר כאן נועד למנוע מהמשיבה להפעיל סמכויות המוקנות לה על פי דין. פעולות אכיפה שמבצעת המשיבה מכוח חוק נהנות מחזקת התקינות של המעשה המינהלי, אשר הנטל לסותרה הוא משמעותי. המבקשים לא עמדו בנטל האמור, לעת הזו. לא די בטענה "שלילית", שלפיה המשיבה לא הוכיחה כי המבקשים הפרו את ההסכם. לכל הפחות היה על המבקשים לטעון כי הם מילאו אחר התחייבויותיהם על פי ההסכם וחרף כך ננקטו כנגדם אמצעי אכיפה שלא כדין. הדברים אמורים בפרט לנוכח ההנחיה המפורשת שנכללה במכתב "הנחיות עיריית ירושלים לשיקום נופי של אתר גריסת חומרי חציבה ליד מחסום 300 ירושלים", מתאריך 9.10.2013, אשר הוצא למבקשים בעקבות ההסכם ומכוחו (כך אף לטענת המבקשים), שלפיה על המבקשים " להפסיק להכניס חומרי חציבה נוספים...". דא עקא שהמבקשים נמנעו מלטעון באופן מפורש כי הם מילאו את התחייבויותיהם על פי ההסכם – והדבר אומר דרשני. בנסיבות אלה אין מקום ליתן בידי המבקשים את הסעד הזמני הנעתר, שמשמעותו היא הענקת "חסינות" מפני נקיטה בהליכים לאכיפת החוק כנגדם.

בפני המבקשים פתוחה, כמובן, הדרך להשיג על פעולות אכיפה כאלה, או אחרות שהמשיבה נוקטת, או תנקוט כנגדם, בפני הערכאות המוסמכות – וטעם זה מצדיק, אף הוא, את דחיית הבקשה שלפני.

15.

נוכח האמור לעיל – הבקשה נדחית .

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו, בסך 10,000 ש"ח.