ע"פ 10023/07 יעקב סבן ציוד לבניה בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שיצר ) בע"פ 71876/07 שלא לעכב ביצוע צו הריסה מינהלי שהוצא ביחס למבנה שמשמש את המערערים כעסק למכירת חומרים וציוד לעבודות בנין.

1.

ביום 13.11.2003 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' יצחק ) את המערערים בעבירות שונות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק ), לאחר שהודו בעובדות כתבי האישום שהוגשו נגדם. בכתבי האישום נטען כי המערערים ניהלו בכפר אז"ר עסק למכירת חומרים וציוד לעבודות בנין מתוך מבנים שנבנו בלא היתר (להלן: המבנים ) ועל קרקע המיועדת לשימוש חקלאי בלבד. בגזר דינו החליט בית משפט השלום, בין היתר, להוציא צו הריסה נגד המבנים נשוא כתבי האישום והורה על הפסקת השימוש בהם החל מיום 10.11.2005. על גזר דין זה הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: הערעור על גזר הדין ).

סמוך לאחר שהוגש הערעור על גזר הדין, ובטרם נידון הערעור, הגישו המערערים לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה. בקשה זו הוגשה בהתאם להוראת סעיף 207 לחוק התכנון ובניה הקובעת כי "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו.. ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו, ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן". ביום 28.11.2005 דחה בית משפט השלום את הבקשה. בהחלטה נקבע כי משעה שהוגש הערעור על גזר הדין, הרי שהבקשה לפי סעיף 207 לחוק נתפסת כולה לסמכותו של בית המשפט שלערעור. המערערים ערערו לבית המשפט המחוזי אף על קביעה זו אולם בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בהמשך לכך נדחתה על ידי בית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי (ראו החלטת השופט ס' ג'ובראן

ברע"פ 5607/07 יעקב סבן ציוד לבניה בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו" (לא פורסם, 3.7.2007)).

במקביל להליכים שעסקו בשאלה בדבר בית המשפט המוסמך לדון בבקשה לפי סעיף 207 לחוק, דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שיצר ) ביום 12.6.2007 את הערעור על גזר הדין. בפסק דינו הפחית בית המשפט המחוזי מגובה הקנס שהוטל על המערערים, אך הותיר על כנו את צו ההריסה, וקבע כי יש לבצעו עד ליום 12.7.2007. יצוין כי בהחלטת בית המשפט העליון ברע"פ 5607/07 הנ"ל עוכב ביצוע צו ההריסה לתקופה קצרה נוספת, עד ליום 3.8.2007.

2.

לאחר שנדחה הערעור על גזר הדין, ולאחר שניתנה ההחלטה ברע"פ 5607/07 הנ"ל, הוגשה מטעם המערערים בקשה נוספת לפי סעיף 207 לחוק לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בקשה זו הוגשה לבית משפט השלום בעקבות האמור בהחלטה ברע"פ 5607/07 הנ"ל, לפיו עם תום הערעור בבית המשפט המחוזי "נפתחה שוב בפני המבקשים הדרך לבית משפט השלום בהגשת בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה לפי סעיף 207". הטענה המרכזית של המערערים בבקשה זו היתה כי יש לדחות את ביצוע הצו על מנת לאפשר להם למצות הליכים נוספים לפי חוק התכנון והבניה, וזאת בעקבות החלטת ועדת הערר המחוזית כי קיימות בקרקע זכויות בנייה. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' יצחק ) דחה ביום 24.10.2007 את בקשת המערערים לעכב את מועד ביצוע צו ההריסה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי "הדברים בנושא זה ברורים וקיימת התייחסות לכך גם בבקשות קודמות". על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי. בד בבד להגשת הערעור הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד להחלטה בערעור. ביום 19.11.2007 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת י' שיצר ) את בקשת המערערים לעכב את ביצוע הצו עד להחלטה בערעור, הקבוע לדיון ביום 24.12.2007. בהחלטה קבעה השופטת כי "מאחר והיתר הבניה רחוק מהעין על פי המסמכים שצורפו אני דוחה הבקשה להארכת מועד".

3.

על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעור הוגש הערעור שלפניי, בו חזרו המערערים על הטענות שהעלו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. בנוסף לכך, טענו המערערים כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר ניתנה מבלי שהתאפשר להם לטעון בעל-פה. מנגד, באת-כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. בתגובתה עמדה באת-כוח המשיבה על כך שהמערערים מפרים מזה זמן רב את צו איסור השימוש שניתן בגזר דינו של בית משפט השלום, אשר לגביו לא התבקש עיכוב ביצוע. עוד ציינה באת כוח המשיבה כי אין מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה נוכח העובדה שסיכויי הערעור אינם גבוהים; כי אין סיכוי ממשי שהמערערים יקבלו היתר למבנים בזמן הקרוב; וכי אין מקום להחזיר את הבקשה לבית המשפט קמא על מנת שידון בה במעמד הצדדים, שכן בית המשפט קמא, אשר דן בעניינם של המערערים פעמים רבות, בקיא היטב בעניינם. עוד טענה המשיבה כי המערערים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט על דרך הגשת בקשות סרק המיועדות לדחות את הקץ לעניין צו ההריסה שהוצא נגדם. אף מטעם זה ביקשה המשיבה את דחיית הערעור. יצוין, כי בתגובה לתגובת המשיבים חזרו המערערים על עיקר טענותיהם וציינו כי במועד קרוב תקיים ועדת הערר המחוזית דיון בעניין בקשתם לאיחוד וחלוקת הקרקע ואישור המבנים וזכויות השימוש בהם.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. השתלשלות העובדות בענייננו מלמדת כי חרף דחיית בקשותיהם החוזרות ונשנות של המערערים לדחיית ביצוע צו ההריסה, נעשה מזה זמן רב שימוש לא חוקי במבנים נשוא ההליך שלפניי, אף אם יש בסיס לטענת המערערים כי יתכן שהשימוש במבנים יוסדר בעקבות קביעת הועדה המחוזית לפיה בקרקע קיימות זכויות בנייה, ומבלי לנקוט עמדה לעניין זה, הרי על פי המצב הקיים אין ניתן לעשות כל שימוש במבנים. שאיפתם של המערערים שמא שינוי עתידי יכשיר את בנייתם הבלתי חוקית אינה מצדיקה את המשך השימוש הלא חוקי בה (השוו, ע"פ 10778/05 עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (לא פורסם, 27.11.2005)) ואין בה בענייננו כדי לגבור על הצורך באכיפת דיני התכנון והבניה, עליו עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל, רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה , פ"ד נו(3) 595, 607 (2002)). בשולי הדברים יצוין, כי לא מצאתי בנסיבות העניין להורות על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע את הבקשה לעיכוב ביצוע במעמד הצדדים. זאת, אף בהתחשב במועד הקרוב בו יישמע הערעור לגופו בפני בית המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, ומכל הטעמים לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.