ע"פ 10181/09 יוסף דנוס נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין תשל"ז-1977 ובביצוע עסקה אחרת בסם לפי סעיף 13 ל פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג-1973 . בגין עבירות אלה השית עליו בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ג' קרא) 30 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל. הוגש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין ועמו בקשה לעיכוב ביצועו של העונש עד להכרעה בערעור. מכאן הבקשה שבפניי.

2.

הבקשה דנן נסמכת על כמה טעמים: ראשית, מצביע בא כוחו של המבקש על תקופת המאסר הקצרה יחסית, גילו הצעיר של המבקש, נסיבותיו הקשות ביותר כמתואר בתסקיר שירות המבחן וההליך השיקומי בעיצומו היה מצוי בעת ההכרעה בעניינו בבית משפט קמא. שנית, הוא גורס כי סיכויי קבלתו של הערעור "טובים ביותר". נימוקו לכך הוא שקיים פער עצום בין המלצות שירות המבחן בעניינו של המבקש לבין עונש המאסר שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי. עוד הוא מצביע על הפער ה"לא הגיוני" לטענתו בין העונש שנגזר על המבקש לבין העונש שהוטל על נאשם 1 בכתב האישום. בדיון בפניי ציין בא כוח המבקש שפסק דינו של בית משפט קמא התבסס על תמלילים שאינם קבילים לטענתו. בנוסף, התמלילים מתייחסים לסכומי כסף, כך שגם אם דובר בעסקה – אין לומר שזוהי עסקת סמים. שלישית, מודגשת העובדה כי הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. רביעית, נטען כי המשך ריצויו של עונש המאסר בפועל יהפוך את הדיון בערעור ללא רלוונטי, שכן סיכוי רב הוא שהמבקש יסיים לרצות את עונשו או יהא על סף סיומו לכשתתקבל ההכרעה בערעור. חמישית, סבור המבקש שיש ליתן בו אמון משום שלא הפר בהיותו במעצר בית ולו הוראה חוקית אחת. שישית, מצוינת דקירתו של המבקש ופציעתו החמורה בידי אחרים מיד עם כניסתו למאסר.

מהעבר האחר, טוענת באת כוח המשיבה כי אין טעמים מיוחדים המצדיקים מתן צו עיכוב ביצוע. לשיטתה, האינטרס הציבורי מחייב את המשך ריצויו של עונש המאסר. בדיון בפניי נטען כי עיקרי ממצאי הכרעת הדין נסמכים למעשה על ממצאי מהימנות ומשכך אל לבית משפט זה להתערב בקביעות אלה.

3.

הלכה פסוקה היא כי "נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מייד לאחר מתן גזר הדין" (ראו למשל ע"פ 6458/07 ברדע נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 31.7.2007)). אף אם ישנם יוצאים מן הכלל, אין מקרה זה נמנה עמם. משקל הנסיבות בתיק אינו גובר על האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000); ע"פ 9177/09 מאמון קסקס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.09)).

טענתו העיקרית של המבקש בעניין הכרעת הדין מתייחסת לפרשנות תוכן התמלילים. לפי קו זה, אין באמור בשיחה לבסס עסקת סמים, להבדיל מעסקה מסוג אחר. ברם, ומבלי לקבוע מסמרות בנדון, בית משפט קמא התייחס לטענתו זו ובחן את הסבריו של המבקש לשיחה הן בשלב החקירה והן בשלב מתן עדותו בבית המשפט. בית משפט קמא ציין כי המבקש בעצמו אמר שהדיבור הרלוונטי בינו לבין נאשם 1 "נשמע תמוה". זוהי הכרעת דין שמתבססת בעיקר על ממצאים עובדתיים, על כל המשתמע מכך בדבר הגבלת היקף ההתערבות בידי ערכאת הערעור. לא השתכנעתי, אפוא, כי עוצמת ההסתייגות מהכרעת הדין מצדיקה עיכוב ביצועו של עונש המאסר בשלב זה. הוא הדין באשר לגזר הדין. המבקש נדון לעונש מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים. לטענתו, עונש זה אינו פרופורציונאלי ביחס לעונש המאסר בן 36 חודשים שנגזר על נאשם 1 ובהתחשב במעשים בהם הורשע האחרון. עוד הפנה הסנגור לתסקיר שירות המבחן. על פני הדברים, עונש המאסר אינו חמור והמשך ריצויו עד לשמיעת הערעור, שאמור להיערך בחודשים הקרובים, אינו פוגע בסיכויי הערעור באופן המטה את הכף לעבר היעתרות לבקשה.

4.

הבקשה נדחית.