ע"פ 1511/13 יהודה גיאט נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום באשדוד (כבוד השופטת ג' שלו ) מיום 21.2.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 47457-01-12.

2.

ביום 3.1.2012 הוגש כתב אישום נגד המערער ואדם נוסף – שלמה נוימן (להלן – נוימן ) – המייחס להם עבירה של מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 20.2.2012 התקיימה הקראת כתב האישום, בהיעדרו של המערער, ובדיון העלה נוימן טענות מקדמיות שונות. ביום 13.6.2012 דחה בית המשפט את טענותיו המקדמיות של נוימן בהחלטה מפורטת ומנומקת. עוד קבע בית המשפט בהחלטה כי המערער יזומן לדיון הבא באמצעות צו הבאה, משום שלא התייצב להקראת כתב האישום על אף העובדה שההזמנה הודבקה במענו. ביום 9.7.2012 התקיים דיון נוסף בתיק, ובו ביקש המערער דחייה לצורך שכירת סניגור מטעמו. מאז נדחה הדיון שוב לבקשת המערער.

ביום 15.1.2013 ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. לטענת המערער, העובדה שבית המשפט הכריע בטענותיו המקדמיות של נוימן מבלי לברר את הסיבה לכך שהמערער לא התייצב לדיון ומבלי לאפשר למערער להעלות את טענותיו המקדמיות, מלמדת שדעתו של בית המשפט "ננעלה" ושאינו פתוח להשתכנע מטענותיו של המערער. המערער הדגיש שבשום שלב לא ויתר על נוכחותו או על זכותו להעלות טענות מקדמיות משל עצמו.

באת כוח המשיבה התנגדה נחרצות לבקשת הפסלות, וטענה כי לשיטתה מנצל המערער את הליך הפסלות כדי לנסות ולהוסיף טענות מקדמיות חדשות, שהוא חושש שבית המשפט לא יתיר לו להעלות. עוד טענה המשיבה כי החלטתו של בית המשפט בטענות המקדמיות אינה מלמדת על עמדתו הסופית בתיק, והוסיפה כי החלטות דיוניות לחובת בעל דין אינן מקימות עילת פסלות.

3.

ביום 21.2.2013 דחה בית משפט קמא את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לטעמו לא נפל פגם בניהול הדיון הראשון בהיעדרו של המערער, וציין כי הדיון נערך למעשה אך ורק ביחס לנוימן, ולכן לא נפגעו זכויות המערער. עוד קבע בית המשפט כי אף אם נפלה טעות באופן ניהול הדיון, אין מדובר בטעות המקימה עילת פסלות אלא לכל היותר בהחלטת ביניים שגויה שאין עליה זכות ערעור. אשר לסוגיית הטענות המקדמיות קבע בית המשפט במפורש כי ההכרעה בטענותיו המקדמיות של נוימן אינה מונעת מהמערער להעלות טענות אחרות או להוסיף על הטענות שנטענו. לסיום, העיר בית המשפט כי אין בהחלטה לעניין הטענות המקדמיות כדי להביע עמדה כלשהי בדבר אשמתם של המערער ושל נוימן, בפרט נוכח העובדה שטרם נשמעו ראיות התביעה וההגנה.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו חזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא, והדגיש כי עריכת דיון בתיק בהיעדרו עומדת בסתירה לסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע כי על הדיונים להיערך בנוכחות הנאשם. בנוסף, טוען המערער כי בקשת פסלות מוצדקת אף אם ננעלה דעתו של בית המשפט לעניין קונקרטי כגון הטענות המקדמיות, ולא רק במקרה בו ננעלה דעתו בנוגע לאשמתו של המערער והתוצאה הסופית של התיק. לסיום מציין המערער כי הטענות המקדמיות עומדות בבסיס הגנתו, ומבלי אפשרות סבירה לשכנע את בית המשפט בצדקתו, מתעורר חשש אובייקטיבי למשוא פנים.

5.

דין הערעור להידחות. כבר נפסק, כי אין בהחלטה דיונית של בית המשפט, ואף ברצף של החלטות כאלה, כשלעצמן, כדי לבסס עילה לפסילתו (ראו למשל: ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.5.2009); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006)). המערער מלין על ההחלטה לקיים את הדיון הראשון בתיק בלי נוכחותו, ועל ההחלטה להכריע בטענות המקדמיות של נוימן מבלי לשמוע את טענותיו. אלו הן טענות ערעוריות אשר מקומן להתברר בגדרי הערעור על פסק הדין כולו (אם יוגש), שכן ככלל אין זכות ערעור על החלטות ביניים במשפט הפלילי.

למעלה מן הצורך, ומבלי להתייחס לנכונות הטענות המקדמיות גופן, מהחומר שלפניי ניכר כי בית משפט קמא התייחס באריכות וברצינות הראויה לטענות המקדמיות שהעלה נוימן. אין יסוד להניח כי לא יעשה כן אף ביחס למערער, ובודאי שאין להניח כי גיבש עמדה באשר לתוצאת התיק לפני שנשמעו ראיות התביעה וההגנה. זאת ועוד, מהחלטותיו של בית משפט קמא מיום 20.2.2012 (יום הקראת כתב האישום) ומיום 13.6.2012 עולה כי גם סוגיית התייצבותו של המערער נבחנה ברצינות הראויה. כך למשל, ציין בית המשפט בהחלטתו מיום 20.2.2012 כי "המזכירות תביא בפני את התיק בתוך 14 יום, על מנת לבדוק מה עלה בגורל ההזמנה שנשלחה [אל המערער]".

יוער, כי תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט גיבש דעתו ביחס אליו, אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערער להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו למשל: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007)).

6.

סיכומם של דברים, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הערעור לא מגלה, ולוּ במקצת, עילה ליצירת חשש למשוא פנים בניהול המשפט.

7.

הערעור נדחה אפוא מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב.