ע"פ 6299/13 אופיר אקרמן נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (כבוד השופט א' אנושי ) מיום 3.9.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בתת"ע 991-12-12.

2.

ביום 1.12.2012 הוגש כתב אישום המייחס למערער עבירת נהיגה בשיכרות לפי סעיפים 39א, 62(3) ו-62ב(א)(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על פי כתב האישום, בלילה של יום 1.12.2012 נהג המערער ברכב באזור רעננה. מתוצאותיה של בדיקת נשיפה שביצע המערער עלה שריכוז האלכוהול לליטר אויר בנשיפה עלה על הריכוז המותר על פי התקנות. ביום 3.9.2013 התקיים דיון בעניינו של המערער. במהלך הדיון אישר בית המשפט למשיבה לתקן את כתב האישום על מנת לאפשר את עדותו של טכנאי ממעבדת המיכשור של משטרת ישראל. המערער טען עוד כי במסגרת עדות של אחד מעדי התביעה התקבלו והוקראו על ידי השופט מסמכים מבלי שהעד הצהיר כי ערך אותם. במסגרת החקירה החוזרת, התנגד בא כוח המערער להצגתן של שאלות הנוגעות לעריכת המסמכים, בטוענו שמ דובר בשאלות מדריכות שלא נבעו מן החקירה הנגדית. בית המשפט התיר את הצגת השאלות וקיבל את המסמכים ואף יזם שאלה הנוגעת לכתיבת המסמכים.

3.

בעקבות כך ביקש המערער, עוד במהלך הדיון, מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. לדבריו, בית המשפט בחר לסייע למשיבה באופן מכוון ולפיכך עליו לפסול עצמו. בהמשך לתגובת המשיבה כי לא היה כל פגם בהליך, ציין בא כוח המערער כי ייתכן שהחמיר באומרו שמ דובר במעשים מכוונים מטעם בית המשפט, והוסיף כי אם בית המשפט ישנה את החלטתו, לא יעמוד על הבקשה לפסילת המותב. בהחלטה, אשר ניתנה בפני הצדדים במהלך הדיון, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט ציין כי על פי החוק המבחן לפסלות מותב הינו חשש ממשי למשוא פנים, וכי הוא אינו סבור שהמבחן מתקיים. עוד קבע בית המשפט כי בהתאם לסמכותו הוא פעל לקידום הדיון, ניהולו התקין ולמניעת דחיות מיותרות.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. במסגרת הערעור, תיאר המערער את השתלשלות האירועים. המערער טען כי נפלו פגמים שונים בהתנהלות השופט במהלך הדיון, ביניהם: הנחיית המשיבה לבקש את תיקון כתב האישום; קבלת המסמכים מידי המשיבה ללא עדות בדבר כתיבתם; והתרתן של שאלות בדבר מקור המסמכים במסגרת החקירה החוזרת; לשיטתו, פגמים אלו מעידים כי אין מ דובר בטעות בתום לב מצידו של השופט אלא שבית המשפט התייצב לצידה של המשיבה באופן עקבי במטרה "להעמיק את בסיס התביעה ולמנוע אפשרות של זיכוי הנאשם".

5.

דין הערעור להידחות. בבסיס טענת הפסלות עומדות טענות המערער נגד התנהלות בית המשפט במהלך הדיון. הלכה היא שאין בהחלטותיו של בית המשפט הנוגעות לניהול הדיון להביא לפסילתו, אלא בנסיבות חריגות המצביעות על קיומו של חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים בניהול המשפט ולפגיעה בזכותו של בעל הדין להליך הוגן (ראו למשל: ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (21.5.2009); ע"פ 8340/09 אלמליח נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (2.11.2009); ע"פ 4165/13 ד. רותם ומאור (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (13.6.2013); יגאל מרזל דיני פסלות שופט , 178-174 (2006)). גם דברי המערער לפיהם לא יעמוד על בקשתו לפסילת המותב אם ישנה בית המשפט את החלטתו הדיונית, מעידים כי טענות המערער מתמקדות בהחלטות הדיוניות לגופן. אף אם נפלה טעות בהחלטה, ולמותר לציין כי אינני מביע עמדה בדבר, הרי שמקומן של טענות מסוג זה הוא בערעור על פסק הדין (אם המערער יורשע בדין) ולא בערעור פסלות.

6.

לא מצאתי ממש בטענות המערער לפיהן ניתן להסיק שבית המשפט פעל מיוזמתו בכוונה לסייע למשיבה ולפגום בסיכויי הזיכוי של המערער. לא די בתחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט מסייע לצד שכנגד. הלכה היא שהנטל על שכמי המערער להראות שהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט מעוררות חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ראו למשל: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007); ע"פ 1511/13 גיאט נ' מדינת ישראל (3.3.2013)). סבורני כי ערעור זה אינו מצביע על נסיבות חריגות, אשר בעטיין מתקיים חשש כאמור.

7.

לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נתבקשה להגיב. לא מצאתי צידוק לקבוע דיון בערעור כפי שביקש המערער.