ע"פ 6268/13 סאלח אבו ראשד נ. מדינת ישראל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

זו, ביקש המערער מבית המשפט לפסול את עצמו. בבקשתו טען כי החלטת המותב, אשר מאפשרת את ביצוע הצו בכל עת וללא מתן זמן סביר לגיוס הכספים וביצוע ההפקדה הינה בלתי-סבירה. עוד טען המערער כי מתן אפשרות למשיבה להגיש תגובתה עד ליום שלפני הדיון פוגמת ביכולתו להתכונן כראוי לדיון ומייצרת עמדת נחיתות של המערער למול המשיבה. בשל אלו טען המערער כי ניתן להסיק שבית המשפט גיבש דעתו ותוצאות הדיון קבועות מראש. המשיבה נתבקשה להגיב לטענת הפסלות, ובתגובתה מיום 6.8.2013 טענה כי חזקה שבית המשפט דן בסוגיות המובאות לפניו בלב פתוח ובנפש חפצה. לגופו של עניין, טענה המשיבה שהחלטת בית המשפט הינה סבירה ומידתית ואין בה כדי ללמד על משוא פנים כלשהו. לדבריה, ההחלטה מאזנת בין תכליתו של מתן צו ההריסה והגנה על המשיבה מחד וזכותו של המערער לטעון לביטולו של הצו מאידך.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. לדבריו, טענת הפסלות מושתתת על טענות הנוגעות להחלטתו הדיונית של בית המשפט. אין בהחלטה דיונית כשלעצמה כדי להקים עילת פסלות, והמערער יוכל לתקוף את ההחלטה בגדרו של ערעור על פסק הדין. באשר לטענת המערער כי מהחלטת בית המשפט נובעת מסקנה לפיה גיבש בית המשפט את דעתו, קבע בית המשפט כי תחושתו הסובייקטיבית של המערער אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו, ועל המערער להוכיח כי מתעורר בנסיבות העניין חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים. בית המשפט ציין כי לא גיבש כל דעה ביחס לתוצאות ההליך, ונימק את החלטתו באיזון הנדרש בעת קבלתן של החלטות במעמד צד אחד. עוד ציין בית המשפט, כי ניתנו החלטות רבות דומות בהליכים דומים בפני מותבים שונים, אשר בוודאי לא גיבשו דעתם ביחס לבקשות ולסיכוייהן.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור חוזר בא כוח המערער על טיעוניו בנוגע להחלטתו המקורית של בית המשפט. לדבריו, אין מדובר בתחושה סובייקטיבית של בעל הדין שהשופט גיבש דעתו בעניין הנדון, אלא במסקנה טבעית והגיונית המתבקשת מכך שהוטלה עליו משימה שלדבריו הינה "חסרת כל תכלית וגם בלתי אפשרית", שכן הקצאת זמן סביר למילוי התנאי אמורה להיות בלתי נפרדת מהחלטת עיכוב הביצוע. מסקנה זו גם נובעת, לשיטתו, ממועד הגשת תשובת המשיבה בסמוך למועד הדיון.

5.

דין הערעור להידחות. מן החומר שבפניי עולה כי התניית עיכוב הביצוע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות המשיבה ומועד הגשת תגובתה של המשיבה הם שעמדו בבסיס טענת הפסלות שמעלה המערער. כלומר, מדובר בהחלטה דיונית. ככלל, אין בהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט, כשלעצמן, כדי לבסס עילה לפסילתו (ראו למשל: ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (21.5.2009); ע"פ 8340/09 אלמליח נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (2.11.2009); ע"פ 4165/13 ד. רותם ומאור (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (13.6.2013); יגאל מרזל דיני פסלות שופט , 178-174 (2006)). השגות מסוג זה, על החלטותיו הדיוניות של בית המשפט, מקומן להתברר בגדרי ערעור בהליך הפלילי ולא במסגרת ערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות.

6.

המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט מתנהל כלפיו במשוא פנים, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. על המערער להראות כי מתעורר בנסיבות העניין, ובעניינו מתוך החלטותיו הדיוניות של בית המשפט, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו למשל: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (21.3.2007); ע"פ 1511/13 גיאט נ' מדינת ישראל (3.3.2013)). סבורני כי אין בחומר שבפניי עדות ליחס מיוחד לטובת המשיבה, או לחשש מפני פגיעה בזכויותיו הדיוניות של המערער.

7.

לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נתבקשה להגיב.