ע"פ 2501/08 מוטי בן שושן נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים שהוטל על המערער בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא א' ביתן) מיום 10.2.2008.

כתב האישום

כנגד המערער הוגש ביום 7.2.2007 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. המערער הודה במסגרת כתב אישום מתוקן. כתב האישום ייחס למערער עבירות של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א)

לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), מסחר ברכב גנוב לפי סעיף 413יא לחוק העונשין, קבלת רכב גנוב לפי סעיף 413י לחוק העונשין, ניסיון לקבלת דבר במרמה עבירה לפי סעיף 25 בצרוף סעיף 415 רישא וסעיף 29(ב) לחוק העונשין.

בכתב האישום המתוקן ארבעה אישומים. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום הפעילה המשטרה את ד.פ, סוכן סמוי (להלן: "הסוכן") ואת השוטר נ.ט (להלן: "השוטר"), במסגרת מבצע שכוון נגד פשיעה בתחום עבירות הרכב. על פי האישום הראשון היו שאול ורבקה יפרח (להלן: "הבעלים") בעלים של רכב מסוג "קאיה מנטור" (להלן: "הרכב"). המערער היה בקשר עם אדם בשם חיים באבי (להלן: "באבי") באבי יצר קשר עם הסוכן והודיע לסוכן כי המערער יהיה מעוניין למכור לו את הרכב. ביום 12.11.2006 יצר המערער קשר עם הסוכן והציע לו לקנות ממנו את הרכב על מנת להעבירו לשטחי הרשות הפלסטינאית כשלדבריו מדובר בהונאה של חברת הביטוח לה שותפים הבעלים של הרכב. לאחר שסיכמו את פרטי העסקה גנב המערער את מפתחות הרכב מהבעלים ושכפל אותם וביום 14.11.2006 גנב את הרכב תוך שהוא משתמש במפתח אותו שכפל ובקוד הדרוש להנעתו של הרכב. ביום 14.11.2006 בסמוך לשעה 13:50 מכר המערער את הרכב לסוכן ולשוטר תמורת 6,000 ש"ח. עוד באותו יום נפגש המערער עם הסוכן והשוטר ואלה החזירו לו את מפתחות הרכב.

על פי האישום השני ביום 8.12.2006 יצר המערער קשר עם השוטר והציע לו לקנות רכב מסוג "פיג'ו 206" (להלן: "הרכב") על מנת להעבירו לשטחי הרשות הפלסטינאית, כשלדבריו מדובר בהונאה של חברת הביטוח לה שותפים הבעלים של הרכב. ביום 10.12.2006 לאחר השעה 21:00, נגנב הרכב והועבר למערער, שידע כי מדובר ברכב גנוב, וזאת על מנת שהמערער ימכור את הרכב. עוד באותו היום, סמוך לשעה 23:00 הגיע המערער עם הרכב לחניון הקניון באשדוד ומכר את הרכב לשוטר תמורת 7,000 ש"ח. ביום 11.12.2006 בשעה 00:36 הודיע השוטר למערער כי הרכב הועבר לשטחי הרשות הפלסטינאית וביום 12.12.2006 נפגש השוטר עם המערער והשיב לו את מפתחות הרכב.

על פי האישום השלישי היה אלי ארדיטי הבעלים של רכב מסוג "מזדה 3" (להלן: "אלי" ו"הרכב"). הרכב היה רשום על שם אימו של אלי אולם הרכב היה מבוטח על שמו. המערער במועד שאינו ידוע, אך לפני יום 26.12.2006, קשר קשר עם אלי ועם אדם נוסף, רפי ביטון שמו, להונות את חברת הביטוח. על פי כתב האישום יצר המערער קשר עם השוטר ביום 26.12.2006 וסיכם עימו בשיחה זו ובשיחות נוספות שהתקיימו ביום 27.12.2006 כי ימכור לו את הרכב על מנת שידאג להעבירו לשטחי הרשות הפלסטינאית. בהמשך, ביום 27.12.2006 מסר אלי לרפי את הרכב עם המפתחות והקוד הנדרש לצורך הנעת הרכב, ובסמוך לכך מסר רפי למערער את הרכב וקיבל ממנו תמורה של 4,000 ש"ח. עוד באותו היום בסמוך לשעה 21:00 מכר המערער את הרכב לשוטר וקיבל תמורתו 9,000 ש"ח. המערער הבהיר לשוטר כי עליו להחזיר את המפתחות המקוריים עוד באותו הלילה זאת בכדי שאמו של אלי תחשוב שהרכב נגנב ממנה במהלך הלילה. בהתאם לכך, כבר בשעה 00:25 או בסמוך לכך החזיר השוטר את מפתחות הרכב למערער. המערער העביר את המפתחות לרפי לצורך החזרתם לאלי. נוכח אירועים אלה ביום 28.12.2006 בשעה 9:50 מסרה אמו של אלי הודעה במשטרת מסובים לפיה נגנב הרכב ואלי הגיש תביעה לחברת הביטוח, אולם הפרשה נחשפה על ידי המשטרה בטרם התקבל הפיצוי מחברת הביטוח.

על פי האישום הרביעי הייתה דודתו של המערער הבעלים של רכב מסוג "מזדה MPV " (להלן: "הבעלים" ו"הרכב"). במועד שאינו ידוע, אך לאחר האירועים המתוארים באישום הראשון ולפני ה-18.1.2007, פנה המערער אל השוטר והציע לו לקנות את הרכב כשלדבריו מדובר בהונאה של חברת הביטוח בידיעת הבעלים. במועד לא ידוע, אך כשבועיים לפני ה-19.1.2007, בעת שהרכב היה בתיקון במוסך, לקח המערער את מפתחות הרכב והשלט, שכפל אותם והחזיר אותם למקומם. ביום 19.1.2007 גנב המערער את הרכב ובאותו היום בסמוך לשעה 18:30 מכר את הרכב לשוטר תמורת 6,000 ש"ח.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 6.12.2007 ניתנה הכרעת הדין. המערער הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' ביתן) קבע בהחלטתו כי על יסוד הודאת המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, יש להרשיע את המערער בשתי עבירות של גניבת רכב, שלוש עבירות של מסחר ברכב גנוב, עבירה של קבלת רכב גנוב ועבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה. בא כוחו של המערער ביקש שיינתן תסקיר שירות המבחן עוד בטרם יתקיימו הטיעונים לעונש. בית המשפט נעתר לבקשה. לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן נשמעו הטיעונים לעונש. בא כוחה של המשיבה ביקש להחמיר עם עונשו של המערער נוכח תפקידו המרכזי בפעילות העבריינית, שעסקה באופן שיטתי, בגניבת רכב ובסחר בהם. בנוסף נטען כי באבי, שותפו של המערער, הורשע, על פי הודאתו, בשתי עבירות של פריצה לרכב, שתי עבירות של גניבת רכב ושלוש עבירות של מסחר ברכב גנוב ונדון ל-24 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. ערערו של באבי לבית משפט זה נדחה. בא כוחה של המשיבה טען כי עניינו של המערער חמור יותר מעניינו של באבי ועל כן, מן הראוי שענשו לא יפחת מעונשו של באבי. בא כוחו של המערער טען כי יש להעדיף את שיקומו של המערער על פני שיקולי הענישה האחרים. לטענת בא כוחו של המערער עברו הפלילי של המערער כולל שתי הרשעות קודמות ישנות מהתקופה שלפני שירותו הצבאי. נטען כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער לפיהן מדובר באדם נשוי ואב לילד קטן, בוגר 12 שנות לימוד, המערער שירת שירות צבאי מלא שלאחריו עבד באופן סדיר. בשנת 2003 נפצע קשה בתאונת דרכים והוכר כנכה בדרגה של 75% לצמיתות. הוא סובל ממשבר נפשי מתמשך ונוטל תרופות קבועות. נטען כי המערער נגרר במעשיו אחר באבי, המערער הביע חרטה ושירות המבחן ביקש לאפשר למערער להמשיך בהליכי השיקום הנדרשים במצבו והמליץ להעמיד את המערער בפיקוח למשך שנה.

ביום 10.2.2008 ניתן בבית המשפט המחוזי גזר הדין בעניינו של המערער. בית המשפט קבע כי המערער היה חלק מהתארגנות עבריינית שעסקה, באופן שיטתי, בגניבה וסחר ברכב וכי חלקו של המערער במעשים מרכזי ומשמעותי. כמו כן לא מדובר במעשה חד פעמי והעבירות בוצעו במשך תקופה של למעלה מחודשיים. בית המשפט הוסיף וקבע כי ללא המבצע המשטרתי ככל הנראה מעשיו של המערער לא היו מתגלים. אשר על כן באותם מקרים בהם נתפסים העבריינים יש להטיל עליהם עונש ראוי. לפיכך גזר בית המשפט על המערער, בין היתר, עונש של 24 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט ציין כי לולא נסיבותיו האישיות של המערער והודאתו, היה מקום להשית על המערער עונש חמור מזה שנקבע. לבקשת בא כוחו של המערער ונוכח הסכמת המשיבה עוכב ביצוע גזר הדין למשך 45 יום.

הטענות בערעור

על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. ערעורו מופנה כנגד עונש המאסר בפועל. לטענת בא כוחו של המערער שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא נתן משקל ראוי להודיית המערער בפתח ההליך המשפטי, להודאתו המיידית בתחנת המשטרה וכן לאחריות שלקח על מעשיו ולחרטה שהביע. כמו כן נטען כי לא ניתן משקל הולם לעובדה שכנגד המערער הרשעות קודמות מעטות וישנות וכי המערער מעולם לא ריצה עונש מאסר. עוד נטען כי בהפנייתו של המערער לגורמי טיפול על ידי שירות המבחן ניתן להבין כי קיים באישיותו של המערער בסיס לשיקום ומכאן הסיכון לפיו במידה וישהה במחיצת עבריינים, תחול התדרדרות במצבו בעיקר נוכח העדר סביבה תומכת. נטען כי שגה בית המשפט שעה שלא נתן משקל לתסקיר שהוגש בעניינו של המערער בו הומלץ לאפשר למערער להמשיך בהליכי השיקום, תחת פיקוח. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט שעה שהתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער אורח חייו הנורמטיבי עד לאותה תאונה בה נפגע המערער באופן קשה. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט שעה שהתעלם מכך שמבין כל שיקולי הענישה אחד השיקולים החשובים הינו שיקום הנאשם, ובהתקיים נסיבות מיוחדות יתכן ושיקול זה יגבר על השיקולים האחרים. לאור נסיבותיו של המערער, כך נטען, יש משמעות מיוחדת ומכריעה לשקול את שיקומו.

הבקשה לעיכוב ביצוע

עם הגשת הערעור לבית המשפט, הוגשה גם הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בבקשתו טוען המערער כי סיכויו לזכות בערעור, נוכח הטענות אותן העלה בהודעת הערעור, טובים. עוד מוסיף בא כוחו של המערער כי המערער התייצב לכל הדיונים בעניינו, היה משוחרר במהלך המשפט שהתנהל כנגדו ועמד בכל התנאים שהוטלו על ידי בית המשפט ומכאן שאין חשש שלא יתייצב לריצוי עונשו.

דיון

דין הבקשה להידחות. הגשת ערעור כשלעצמה, אינה מצדיקה עיכוב ביצוע גזר דין (ראו: ע"פ 5741/04 יקירביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2004)) והנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט כי קיימות נסיבות אשר לפיהן נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בפרשה (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)) . נראה כי המערער לא הראה כי קיימות נסיבות כאלה במקרה דנן.

הערעור שהגיש המערער לבית משפט זה מופנה כאמור, רק כנגד גזר הדין שניתן בעניינו. הכלל הוא כי כאשר מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור וכאשר הערעור מופנה כנגד חומרת העונש בלבד ואין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, הנטייה תהיה שלא לעכב את ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים (ראו עניין שוורץ ). המקרה דנן אינו נמנה על אותם חריגים. כדי להצליח בבקשה על המערער לשכנע כי יש סיכוי סביר שבערעור, המופנה כאמור נגד גזר הדין בלבד, יקבע בית המשפט כי אין מקום כלל למאסר בפועל. סיכוי כזה אינו נראה לי סביר, בכל הנסיבות שתוארו.

הבקשה נדחית והמערער יתייצב לריצוי עונשו כפי שנקבע.