ע"פ 449/11 ששון חג'ג' נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 7.12.2010 (ת"פ 10720-11-09, כב' השופטת ז' בוסתן ), עד להכרעתו של בית משפט זה בערעורו של המבקש על גזר הדין.

מכתב האישום שהוגש כנגד המבקש עולה, בקליפת האגוז, המסכת העובדתית הבאה: המבקש שירת כשוטר במשטרת ישראל בתפקיד ראש משרד ניהול בתחנת המשטרה בכפר סבא, והיה אמון, בין היתר, על תחום העסקתם בשכר של שוטרי התחנה. במסגרת תפקידו זה, הוענקה למבקש גישה לכספים המועברים למשטרה על ידי גופים פרטיים, המבקשים להשתמש בשירותיהם של שוטרי התחנה. כספים אלו, אמורים להיות משולמים כשכר לשוטרים שהועסקו וכתשלום למשטרת ישראל. המבקש ניצל את הגישה שהוקנתה לו מכוח תפקידו הציבורי ושלח ידו באותם כספים, במרמה ותוך הפרת אמונים. המבקש גנב את הכספים הן מהגופים הפרטיים הן מהמשטרה, כאשר חלק מן הסכום לקח הוא לכיסו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש, על בסיס הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיפים 383(א) בצירוף סעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ובעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין. הודאתו של המבקש, ניתנה במסגרת הסדר טיעון עם רשויות התביעה שעיקרו בכך שהמבקש יודה בעובדות כתב האישום והצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם לעונש. בגין הרשעתו, הוטלו על המבקש העונשים הבאים: 36 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 36 חודשים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור על עבירה בה הורשע; קנס בסך של 10,000 ש"ח; פיצוי כספי למשטרת ישראל בסך 100,000 ש"ח, מתוכם כבר הפקיד 64,000 ש"ח. בקביעת עונשים אלו שקל בית המשפט את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש כמו גם את חומרת נסיבות ביצוען, את הודאתו, את מצבו הפיזי והנפשי, את העדויות שניתנו בדבר אופיו, וכן את שנותיו הרבות כמשרת הציבור במסגרת עבודתו במשטרת ישראל. לבקשתו של המבקש עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע עונש המאסר לתקופה של 45 ימים מיום מתן גזר הדין.

המבקש הגיש, כאמור, ערעור על חומרת עונשו לבית משפט זה ובמסגרתו מבקש הוא כי נעכב את ביצוע עונשו עד למתן ההכרעה בערעור. לטענתו, סיכויי הערעור טובים הם שכן, בית המשפט המחוזי לא שקל מספיק את השיקולים השונים הצריכים לעניין, ובעיקר מכוון הוא לשיקולים שעניינם במצבו הרפואי והנפשי הרעוע. מלבד זאת, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הינו חמור ביותר, עד כדי כך שהוא חורג מרף הענישה המקובל במקרים מסוג זה.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה וממקדת טענותיה בכך שהמבקש איננו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין בקשות לעיכוב ביצוע העונש.

לאחר שעיינתי בבקשה שבפניי על צרופותיה כמו גם בערעור שהוגש על צרופותיו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי הגשתו של ערעור איננה גוררת מאליה, באופן טבעי ומכאני, עיכוב בביצוע עונשו של נידון. ההחלטה בעניין זה, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. בהחלטתו, יחתור בית המשפט למציאת האיזון הראוי במתח שבין האינטרס הציבורי בביצועו של העונש מיד עם מתן גזר הדין, לבין זכויותיו של הנידון בהתייחס לכך שערעורו טרם הוכרע. בית המשפט יביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון; והשאלה העומדת במרכז הערעור – האם עוסק הוא בשאלת אשמו של הנאשם או שמא בגזר דינו בלבד (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ )). מטבע

הדברים, משקלם של השיקולים שציינתי לעיל משתנים ממקרה למקרה. במקרה דנן, משקל נכבד ומיוחד ניתן לטיבו של הערעור, ולא בכדי. בענייננו, המבקש הודה בעובדות כתב האישום והורשע בדין. הוא איננו מבקש לערער כעת על הרשעתו, אלא על חומרת עונשו בלבד. משכך, לא זו בלבד שחזקת החפות איננה עומדת לו עוד, אלא שההליך שהגיש המבקש איננו טומן בחובו את הסיכוי כי היא תשוב על כנה. יוצא אם כן, שבמתח עליו עמדתי לעיל בין האינטרס הציבורי לבין זכויותיו של הנאשם משקלו של האינטרס הציבורי כבד יותר בעניינו של המבקש, וזאת יש לזכור עת נפנים אנו למלאכת האיזון המתבקשת בענייננו.

במסגרת בקשה זו, עומדות לזכותו של המבקש נסיבות מצערות שעניינן במצבו הרפואי והנפשי כפי שאלו תוארו על ידו בבקשה. נסיבות אלו, כך נראה, הביא בחשבון גם בית המשפט המחוזי בקביעת עונשו של המבקש. עם זאת, למול נסיבות אלו עומדים שיקולים כבדי משקל אחרים המטים את הכף לעבר דחייתה של הבקשה. המבקש הורשע בעבירה חמורה שעניינה שחיתות ציבורית, וכאמור אין כיום כל צל של ספק בדבר אשמו. לעניין זה נקבע ב עניין שוורץ כך:

"אינני סבורה כי חומרתן של העבירות צריכה להיקבע רק לפי מידת האלימות שהייתה כרוכה בביצוען. לגישתי, גם שחרורו של מי שהורשע בביצוע עבירות שאינן מערבות אלימות קשה ואינן מסוג העבירות המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, אך הפוגעות באינטרסים חברתיים מוגנים בעלי חשיבות, ובהן גם עבירות תרמית רחבות היקף או עבירות שחיתות שבוצעו תוך ניצול לרעה של תפקיד ציבורי, גם שחרור כזה עלול בנסיבות מסוימות לפגוע באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק ובאפקטיביות של האכיפה הפלילית".

בנוסף, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, מטיבו של הערעור העוסק בחומרת העונש בלבד, אין לומר כי מדובר בסיכויי ערעור גבוהים, בשים לב להלכה בדבר גדרי התערבותה של ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית (ראו למשל:

ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998) ). מה גם, שעל המבקש נגזרו שלוש שנות מאסר בפועל, ואין לומר כי אי היענות לבקשה תביא לאיון ערעורו (ראו למשל: ע"פ 4481/10 אסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.6.2010)).

אי לכך, הבקשה נדחית.

תשומת לב שירות בתי הסוהר מופנית למצבו הרפואי והנפשי של המבקש, וכן מופנית תשומת לב יומן בית המשפט לעניין קביעת מועד מוקדם לדיון בערעור.